ביום ג' י''ג בתשרי, 28 אפריל 2004, בית המשפט העליון
אסר לפרסם את שמותיהן של ארבע נשים אשר בדו הטרדה מינית וביצוע מעשים מגונים. בית המשפט ייחס את עלילת השקר לכוונתן הנרקמת להדיח את מר חיים יאנוס מתפקידו, (לשעבר מזכיר מועצת פועלי טבריה), לאחר שסברו כי הוא העומד מאחורי פיטוריהן והוא האחראי להם.
זה היה המניע ואלה היו תוצאותיו.
לאחר זיכויו מהאשמה שנטפלה לו על לא עוול בכפו, פנה מר יאנוס לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את צו איסור הפרסום של שמות המתלוננות. בעקבות פנייתו הותר פרסום שמות מתלוננות-השקר. על פסק דין זה הוגש ערעור בבית המשפט העליון ושם כאמור קבע השופט מישאל חשין כי למרות שברור הוא כי ''המתלוננות אכן חברו יחדיו על מנת לפעול להדחתו של הנאשם, לאחר שסברו כי הוא עומד מאחורי פיטוריהן'', יש להגן עליהן ועל שמן הטוב וכי קיימת אפשרות שפרסום שמותיהן ברבים יביא עליהן ועל משפחתן אסון, ייתכן שאף מוות.
ארגוני הנשים רוו נחת מפסק הדין של בית המשפט העליון מכיוון שעל פי טענתן (המוצדקת) נשים הנפגעות מינית (מהטרדה, מהתעללות, מתקיפה, מאונס), אינן ממהרות כלל ועיקר להתלונן במשטרה או לפתוח בהליכים משפטיים נגד מי שפגע בהן וזאת מסיבות רבות – נפשיות, כלכליות, חברתיות, בריאותיות... להלן מספר סיבות:
- חוסר אמונה במערכת המשפט וביכולתה להוציא את הצדק אל האור.
- חשש מכישלון נוסף; רבות מתארות את המפגש עם מערכת המשפט ועם המשטרה כ''אונס נוסף''.
- קושי להוכיח, מעל לספק סביר, כי אכן הייתה הטרדה/התעללות מינית (בדרך כלל עבירות אלה נעשות בדלתיים סגורות ולא לעיני כל).
- בושה, תחושת אשמה, חשש מסטיגמה...
- רצון להשתקם, הצורך לשרוד ולהמשיך הלאה בעזרת השימוש במנגנוני הגנה כגון הדחקה, הפחתה והכחשה – התרחקות מהעיסוק בפגיעה ובפוגע.
- פחד מהתוקף, ממשפחתו, ממשפחת המותקפת – לפעמים הפחד מוצדק ולפעמים הוא חסר בסיס רציונאלי.
- חוסר עניין בנקמה, ותחת זאת - גיוס ומיקוד כל הכוחות בשיקום, בתפקוד יום יומי ובחזרה לשגרה...
במשך מספר שנים עבדתי במרכז סיוע לנפגעי אונס ותקיפה מינית ושם הייתי עדה לפניות רבות של נשים שהותקפו מינית וביקשו להסתייע נפשית. הגשת תלונה במשטרה או פנייה לערכאות לא עניינה אותן. רוב הפונות ביקשו סיוע באיחור של חודשים ושל שנים מאז התקיפה. נשים רבות הגיעו אל המרכז לאחר שמנגנוני ההגנה בהן נעזרו קרסו, או לאחר שהן התמוטטו עקב ''טריגר'' מסוים בהווה שפתח את תיבת הפנדורה, או כשהן חשו שהן מספיק בשלות וחזקות להתמודד עם העבר. ברור וידוע לכל כי רב מספר הנפגעות שאינן מתלוננות במשטרה ואינן פונות לבית המשפט על פני אלה שמתלוננות. עוד ידוע כי רב מספרן של נפגעות אלימות מינית על פני מספרן של המעלילות שווא.
לכן, פסיקתו של השופט חשין הבאה להגן על אותן נפגעות עבר ועתיד (שגם כך קשה הוכחת הפגיעה בהן) מבטיחה להן כי גם אם לא יראה הצדק אור – עדיין שמן הטוב לא ייפגע. בית המשפט רוצה לעודד נשים לפנות ולהתלונן מהסיבות הברורות. מבחינה זו, בית המשפט אינו דן רק את מי שניצב בפניו במקרה המסוים, אלא מתחשב ברבים אחרים העוקבים אחר פעלו של בית המשפט מהצד ולומדים מפסק הדין כיצד הם, שאינם חלק מהמשפט המסוים, ינהגו.
הנקודה העיקרית עליה מתמקד מאמר זה דנה באותו תפקיד ציבורי של בית המשפט המבקש שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה, כלומר;
המשפט, הדין והצדק צריכים להשפיע על אחרים שייקחו אותו כדוגמא ויילמדו ממנו. כאשר שניים באים לדיון בבית המשפט, לא מדובר אך ורק בנאשם ומאשים, בתובע ובנתבע, בתוקף ובקורבן, בטוב וברע... מדובר בכלל הציבור שגם הוא במידה רבה עומד למשפט.
פסק הדין אמור להשפיע לא רק על שני הצדדים לדיון, אלא גם על כלל הציבור הרחב. השופט, בבואו לפסוק את פסק הדין רואה לנגד עיניו את הכלל ולא רק את הפרט. דבר זה הוא מאשיות המשפט העברי הקדום והמשפט המודרני ואין מנוס מכך שייעשה על חשבון מישהו...
המקרה של מר יאנוס משקף בצורה בוטה וכואבת את הדברים האמורים. זוהי תרומת האיש (תרומה בעל כורחו) לחברה. למזלו - הוא הצליח לצאת צודק מהמשפט ושמו טוהר. אך לרוע מזלו, בבקשתו לפרסם את שמות המתלוננות (שמא נקמה הוא חיפש?) הוא הפסיד ויצא קורבן של המערכת: הוא נאלץ להקריב למען החברה. פסק הדין מתנגד לבקשתו של מר יאנוס על מנת שהחברה כולה תרוויח על ידי כך שנפגעות אונס והטרדה מינית לא יצטרכו להסס מחשש ששמן יפורסם ברבים אם לא תוכח העבירה שבוצעה בהן בבית המשפט (מחוסר ראיות, מחמת הספק, מטעות של שופט, מרשלנות של התובע ועוד).
באותו עניין, ראוי להזכיר כי בהחלטות שיפוטיות רבות נפסק כי הנאשם יזכה להגנת בית המשפט לפנים משורת הדין. דבר זה בא לידי ביטוי במשפטים רבים ללא קשר למינם של הקורבנות;
לנגד עיניו של בית המשפט עומדת טובת הפושע כחלק מטובת החברה כולה. לכן, נשלחים גברים מכים לטיפול במקום למאסר, לכן מתחשבים ב''עבר מפואר'' ו''בבני טובים'', לכן דואגים לפרנסת הילדים, לכן דואגים למקומות פנויים בתאי המאסר... ועוד רבות הדוגמאות לא רק מתחום האלימות במשפחה והאלימות המינית.
כמי שנפגעה מגבר אלים בעבר (כמתואר בספרי
כלה ונחרצה שראה אור בספרית הפועלים), וכמי שחוותה על בשרה את אותה מגמה מתוארת של בית המשפט – המגמה לדאוג לטובת הפושע ולהעדיף את רווחתו, אני יכולה להזדהות עם תחושותיו של מר חיים יאנוס ושל רבים אחרים המלינים על פסק הדין ולנחם אותו בכך שאולי יום אחד בתו, אחותו, שכנתו או נכדתו ''תרוויח'' מאותה פסיקה של בית המשפט העליון... ונקווה שלא תצטרך לה כלל וכלל.
...כי עיני כל האזרחים נשואות אל היכל הצדק בתקווה.
למען יראו וייראו
