אנטישמיות או...

בימים אלה ישראל נמצאת באופן קבוע ב''צד המקבל'' של גלי התקפות הנוחתים עליה מכל הכיוונים. ישנם המכנים את זה ''ביקורת'', זה עניין של טעם. אין בכוונתי לפתוח כאן בדיון אם זאת ביקורת או לא או, במידה וזאת אכן ביקורת, האם זאת ביקורת ''לגיטימית'', או ביקורת ''מוצדקת'' או שאלות אחרות ממין זה. כל אחד מהקוראים יוכל להחליט בעצמו מהדוגמאות שתובאנה להלן במה מדובר, אבל לא זה הנושא. השאלה עליה ארחיב את הדיבור כאן היא סביב נושא שמלווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה – שינאת היהודים, או בגלגולה המודרני, האנטישמיות. הנושא הזה נמצא כמעט באופן קבוע בכותרות, בייחוד מאז שהארסיות המלווה את כל הפירסומים האלה הגיעה לממדים שלא היו מביישים את העיתונות של גרמניה בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה. אבל לאלה שעומדים מאחורי גלי השטנה האלה יש תשובה מן המוכן: ''בכל פעם שמעירים לכם,'' הם אומרים ''אתם מסתתרים מאחורי 'אנטישמיות' ''.

האם זה כך? האם באמת זו בסך הכל פרנויה? האם זה רק נדמה לנו מפני שאנחנו לא מסוגלים לקבל ביקורת? נסתכל על כמה דוגמאות.

בינואר השנה התפרסמה בעיתון הבריטי ''אינדפנדנט'' קריקטורה המראה את ראש ממשלת ישראל כשהוא אוכל ילד קטן, ולה מתלווה הטקסט ''מה קרה.... אף פעם לא ראיתם פוליטיקאי מנשק תינוקות?''. הצורה בה הוצג ראש הממשלה היתה על פי מיטב המסורת האומנותית של העיתון ''שטירמר'' מתקופת הנאצים. על המוטיב של עלילת הדם אין צורך להרחיב את הדיבור.

קצת קשה לראות איך אפשר לאמר שפה לא מדובר בתעמולה אנטישמית לשמה. אבל מסתבר שישנה גם דרך להצדיק את הטינופת הזאת. ה''מבקרים'' אומרים ''לא היא'' - זו כלל לא אנטישמיות, ''זאת'' כך הם אומרים, ''ביקורת [לגיטימית?] על כך שבמיסגרת פעולותיה של מדינת ישראל לחיסול הטרור נהרגים גם ילדים.'' זה כבר נוסח ממותן שלי. ה''מבקרים'' אף פעם אינם מזכירים אפילו במרומז שבמילחמה שישראל מנהלת על קיומה נגד אוייב שאינו בוחל באמצעים (ביטוי כמו ''פעולותיה של מדינת ישראל לחיסול הטרור'' לעולם לא יופיע אצלם בכתובים). אצלם תמיד זו ''מדיניות ישראל בשטחים'', או ''מדיניות הכיבוש של ישראל בשטחים'', או ''מדיניות הדיכוי של ישראל בשטחים'', או ''מדיניות הכיבוש הגזעני של ישראל בשטחים'' או כל הגדרה אחרת ממין זה שהשמאל המהפכני המציא לצורך העניין. למותר לציין שרציחתם של ילדים ישראלים (שתמיד מתרחשת במסגרת של חיסול ממוקד של מטרות אזרחיות ולא כתוצאה מטעות) אף פעם איננה מקור להשראה אומנותית מהסוג הזה. פירסום הקריקטורה עורר קצת רעש (שגרירות ישראל אפילו פנתה למערכת העיתון בבקשה להסיר את הקריקטורה), אבל בסך הכל זה לא משך תשומת לב מיוחדת, כי הציבור באירופה כבר התרגל לרמה כזאת של כתיבה כשהנושא הוא ישראל.

Saturn Devouring His Children

Francisco Jose de Goyaהנושא חזר לכותרות, הפעם עם הרבה רעש, כאשר נודע בנובמבר השנה שהקריקטורה הזאת זכתה לפרס ראשון כ''קריקטורת השנה'' של שנת 2003. אינני יודע מי מעניק את הפרס, אם זה כלל איגוד העיתונאים בבריטניה או שיש להם גוף מיוחד בו מאוגדים ציירי הקריקטורות, אבל בכל מקרה זה פרס שמביא לזוכה בו הרבה כבוד ויוקרה. הזכיה בפרס הקפיצה את מעמדה של הקריקטורה והגבירה את ערכה התעמולתי בעשרות מונים. על זה כבר היה קשה לעבור בשתיקה ונוסף לשגרירות שהפעם הגישה מחאה רשמית, גם גופים יהודיים שבדרך כלל משתדלים בשנים האחרונות לשמור על פרופיל נמוך, הרימו את קולם. האם זה הזיז למי שהוא? ''על ישראל לדעת להבדיל בין תעמולה אנטישמית לבין ביקורת על מדיניותה'' – כך התבטאה בשם העיתון אחת בשם קלייר שורט (Clair Short) שמוגדרת כ''שרה לשעבר''. זאת שאלה טובה מי הוא זה שצריך לדעת להבדיל. וה''אומן'' עצמו, הקריקטוריסט שאחראי ליצירת הפאר הזאת – ''אנטישמיות? אני? לא יעלה על הדעת!'' וכשמפנים את תשומת לבו לקשר האסוציאטיבי של הציור עם עלילת הדם, הוא שולף משרוולו סיפור חדש. סיפור שכל כולו סובב סביב ''חופש הביטוי'' ו''אומנות לשמה''. ''הציור הזה'' כך הוא אומר ''הוא בכלל לא ציור אנטישמי. זה ציור בשם ''סטורן אוכל את ילדיו'', ציור של צייר ספרדי בשם גויה מראשית המאה ה 19. במסגרת 'חופש היצירה' הוא רק עשה בציור 'מספר שיפוצים' שבין השאר התבטאו בהכנסת דמותו של ראש ממשלת ישראל לתמונה''.

זהו זה. לא ''אנטישמיות'' ולא ''עלילת דם'' ולא בטיח. מי שלא מסוגל לראות את זה כביקורת לגיטימית הוא או פרנואיד ישראלי או סתם יהודי מופרע.

תחליטו לבד.

לטעמי האישי, מאיזו זווית שלא מסתכלים על הסיפור הזה, ישנה מידה לא מעטה של הגזמה בהתייחסות לארוע כאל ''ביקורת'' – וזה בלשון עדינה. לטעמי האישי, כמו באימרה האמריקאית שהבאתי במאמר קודם: If it walks like a duck, quacks like a duck and looks like a duck – then it is a duck (אם זה הולך כמו ברווז, נשמע (מגעגע) כמו ברווז ונראה כמו ברווז – אז זה ברווז).

אבל אני אולי אינני מהווה דוגמא טובה. אני לא שייך לשמאל הנאור, אני גם לא שייך לשמאל המפוכח (או השפוי), ועל אחת כמה וכמה שאינני שייך לשמאל המהפכני. אני בסה''כ שייך לימין הקיצוני. יש לי על כך אפילו אישור בכתב מאחד שמגדיר את עצמו כאן כ''שמאל מהפכני''. ייתכן עם כך שבאמת אינני מסוגל להבדיל בין ברווז לברבור. אבל אני יכול להבטיח לכם דבר אחד – אינני מתקשה להבדיל בין ברווז לבירבור. יתרה מזאת, גם לפרנואידים יש אוייבים אמיתיים.

ומה עם הצד הכמותי של ה''ביקורת''? כמות המלל המוקדשת ל''ביקורת'' על ישראל, בין אם מדובר במאמרי מערכת, בין אם זה במספר שעות שידור ברדיו ובטלוויזיה, ובין אם זה בנאומי גינוי באו''ם או מעל פורומים ציבוריים אחרים, היא מעל ומעבר. בכל פעם שמישהו בישראל תוקע נאד (אני מתנצל על הביטוי הוולגארי) מזכיר האו''ם רואה חובה לעצמו לכנס מסיבת עיתונאים ולגנות את הארוע בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים. יש באו''ם 190 מדינות חברות. לא כולן בדיוק טלית שכולה תכלת – שוב אני מתבטא בעדינות, אבל כשקוראים את הפרוטוקולים של דיוני האו''ם וסופרים את מספרי הגינויים והביקורות המופיעים שם התמונה המתקבלת היא שהדבר היחיד שמונע את מימושו של חזון אחרית הימים של ישעיהו זו ''מדינת ישראל ומדיניותה בשטחים''. הנושא האחד היחיד הראוי ל''ביקורת'', ובלשון החריפה ביותר האפשרית, זו ''מדינת ישראל ומדיניותה בשטחים''.

מה שהכי יפה כאן הוא שבראש הרשימה של אלה ה''מבקרים'' את ישראל עומדות מדינות המיישמות אצלן את אותה המדיניות בה נוקטת ישראל, ע''פ רוב בצורה הרבה יותר ברוטאלית וללא כל ניסיון מינימלי למנוע פגיעה בלא לוחמים – ''חפים מפשע'' כפי שמקובל לכנותם. אבל ''ביקורת''? הס מלהזכיר. לביקורת יש רק כתובת אחת. כדי שביקורת תחשב לביקורת, המבוקר - צריכה להיות מדינת ישראל.

לא רק שלישראל מעמד ייחודי בכמות ה''ביקורת'' אותו היא סופגת, אלא שמעשים והתנהגות המקובלים כתקינים לחלוטין בכל מדינה אחרת, ראויים ל''ביקורת'' בלשון החריפה ביותר האפשרית כשישראל ''אשמה'' בהם. ועוד יש להם החוצפה להטיל על ישראל את האחריות ''להבדיל'' בין ביקורת לבין אנטי שמיות.

תחליטו לבד – ברווז או ברבור?

דוגמא מאלפת היא סיפורו של אלן דרשוויץ על ארוע משנות השלושים של המאה שעברה אותו הבאתי באחד ממאמרי הקודמים. ארוע בו נשיא אוניברסיטת הרווארד הצדיק בעת דיון של מועצת הנאמנים את מדיניות הנומרוס קלאוזוס שהיתה נהוגה אז באוניברסיטה (למי שלא מכיר את המונח, נומרוס קלאוזוס זה ההפך ממה שמכונה היום אפליה מתקנת – Affirmative Action – זו מדיניות שנועדה להגביל את מספרם של הסטודנטים היהודיים. אוניברסיטת הרווארד שהיא היום אחד ממוקדי ההסתה האנטי ישראליים בארה''ב, היתה מה''מובילות'' בתחום הנומרוס קלאוזוס בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה).

''היהודים מעתיקים בבחינות'' הצהיר נשיא האוניברסיטה בפני השומעים. אחד המשתתפים הרים את ידו והעיר ''אבל כולם מעתיקים בבחינות''. ''נא לא להחליף את הנושא,'' השיב לו נשיא האוניברסיטה, ''אנחנו עוסקים עכשיו ביהודים''.

הסיפור הזה – מקרה שקרה בפועל – נותן תשובה לשאלה איך להבדיל בין ביקורת לבין אנטישמיות.

מזכיר המדינה של ארה''ב, מזכיר האו''ם ושאר גדולי עולם מבקרים את ישראל על הקמת גדר ההפרדה, והלשון בה הם נוקטים איננה בדיוק ברמה המקובלת בתחום הדיפלומטיה והיחסים בין מדינות. כשמפנים את תשומת לבם לכך שארה''ב בונה גדר דומה לאורך גבולה עם מכסיקו (ושם לא מדובר בטרוריסטים המאיימים על חייהם של אזרחי ארה''ב, שם מדובר בסך הכל במבקשי עבודה), התשובה היא ''נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל''.

אותה חבורה מבקרת את ישראל על כך ש''חפים מפשע'' נהרגים במיסגרת הפעולות לדיכוי הטרור, וגם כאן לשון הביקורת היא חסרת כל מעצורים. כשמפנים את תשומת לבם שזה קורה גם בעיראק, גם באפגניסטאן ובמקומות אחרים בהם מתנהלת המלחמה העולמית נגד הטרור (ממש בדקות אלה העיתונות כאן מדווחת על תשעה (!) ילדים שנהרגו היום, 6 לדצמבר, באפגניסטאן בעת הפצצה אווירית על ''מטרה חשודה''), התשובה היא ''נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל''.

תחליטו לבד – ברווז או ברבור?

זה לא שונה כשיורדים מהרמה של ממשלות או אירגונים כמו האו''ם. מדענים ישראלים נדרשים להוסיף לפירסומיהם קטעים המגנים את מדיניות ''דיכוי זכויות האזרח'' של ממשלת ישראל כתנאי לקבלת העבודה. כשמפנים את תשומת לב העורכים לכך שדרישה כזאת לא מופנית למדענים ממדינות אחרות בהן יש דיכוי זכויות אזרח, התשובה היא ''נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל''. כהערת אגב, אני מוכרח להודות שלא יכולתי שלא לחוש שמחה לאיד כשזה קרה לאחרונה לאיזה פרופסור (לגיאוגרפיה אם אינני טועה) מאוניברסיטת בן גוריון שבדעותיו הפוליטיות ובהתבטאויותיו נמצא אי שם בין ארגון ''בצלם'' לבין ''גוש שלום''.

אירגוני פמיניסטיות ''מודאגות'' מאוד ממר גורלה של האישה הפלשתינאית הנדרשת לעבור בדיקות במחסומים. כשמפנים את תשומת לבן למילת נשים בעולם המוסלמי, לשימוש באונס קבוצתי כאמצעי ענישה או להוצאה להורג בסקילה של קורבנות אונס שנכנסו להריון, התשובה החוזרת היא ''נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל''. במקרה של ארגוני הפמיניסטיות צריך להודות שישראל היא לא הנושא היחיד על סדר יומן. הן גם מוטרדות לא פחות מאי יכולתן לשחק גולף באיזה מועדון יוקרתי בדרום ארה''ב שעד היום איננו מקבל נשים כחברות. אכן לא אלמן ישראל...

אירגונים לא ממשלתיים המתיימרים להיות בחזית המאבק למען זכויות האדם והצדק והמוסר, ארגונים כמו אמנסטי או ארגון הסולידריות הבינלאומי, כשזה מגיע לישראל, הם נותנים חסותם למעשי הרצח הנתעבים ביותר של אזרחים חפים מפשע, מעשים הנראים להם כמאבק שיחרור באמצעים ''לא אלימים''. ארגון אמנסטי עוד מנסה להעמיד פנים שהוא איננו מנהל תעמולת חיסול ממוקדת נגד ישראל, ובכל פעם אחרי פירסום של בערך מאה דו''חות ופרסומים שופעם השמצות חסרות שחר של ישראל, הוא מפיק גם דו''ח אחד המגנה בלשון פושרת את מעשי הרצח האלה. ארגון הסולידריות הבינלאומי אפילו את זה לא עושה.

ליהודים ככלל, ולישראלים במיוחד, יש קושי להתמודד עם אנטישמיות שמקורה בשמאל. כולנו גדלנו על כך ש''שמאל'' זה ''הומאניזם'', ''שמאל'' זה ''ליברליות'', ''שמאל'' זה ''שוויון זכויות'',''שמאל'' זה ''שוויון וצדק לפרט'', ''שמאל'' זה ''אחוות עמים'' ועוד כהנה וכהנה. אחרי היסטוריה של מאות רבות של שנים בהן לימין היה כמעט מונופול על שנאת היהודים, אין כל פלא שהמסר הזה נקלט בקלות רבה. גם כשהיו חריקות פה ושם זה טוייח בעזרת אמירות מהסוג של ''הדם היהודי הוא השמן על גלגלי המהפכה''. כשמפלגת העבודה הבריטית עלתה לשילטון בתום מלחמת העולם השנייה זה התקבל בארץ כמעט כמו ביאת המשיח. הזעזוע שנגרם ליהודי ארץ ישראל כשנחשפו לאנטישמיות הבהמית של שר החוץ הבריטי, בווין, גרם לשבירת החרם על אירגוני האצ''ל והלח''י ולשיתוף פעולה בין שלושת ארגוני המחתרת (למי שלא כל כך מודע לאווירת הימים ההם זה כמו שהיום יהיה שיתוף פעולה בין יוסי שריד ואביגדור ליברמן).

למעשה יש סיבה טובה לזיהוי ההיסטורי של האנטישמיות עם הימין. זה נובע מהעובדה שהשמאל כפי שאנחנו מכירים אותו הוא תופעה חדשה יחסית על במת ההיסטוריה – קצת יותר ממאה וחמישים שנה – ופשוט לא היה לו מספיק זמן לצבור ''רקורד'' בתחום של שנאת היהודים. קארל מארכס, למרות מוצאו היהודי, הותיר אחריו מורשת של התבטאויות בכתב ובע''פ שלא היתה מביישת את ''טובי'' האנטישמיים בכל הדורות.

עם כל זה, גל הפירסומים בגנותה של מדינת ישראל שמקורו בחוגי השמאל הליברלי בתקופה הנוכחית היא תופעה שליהודים קשה לעכל אותה. כתבי שיטנה הכוללים דברי פלסתר מהסוג הגרוע ביותר (הקריקטורה שהבאתי בתחילת המאמר היא דוגמא אחת מבין אין ספור פרסומים דומים), פרסומים השוללים את עצם זכות קיומה של ישראל, מתן לגיטימציה לרצח של ילדים ונשים ישראליים כ''התנגדות באמצעים לא אלימים לממדיניות הכיבוש'', המגיחים מבית היוצר של החוגים שהצדק והמוסר בפיהם וזכויות האדם בגרונם. יוצרים בקרב הציבור היהודי מצב של פיצול אישיות.

תחת המסווה של ה''ביקורת'' והמאבק למען זכויות האדם, חוגי השמאל הליברלי הפכו היום להיות נושאי הדגל של שינאת היהודים, הדגל שבמאות הקודמות היה נחלתם הבלבדית של חוגי הימין הריאקציוני. ליהודים התופעה הזאת היא בבחינת מכה שלא כתובה בתורה. אצל ישראלים המודעות לתופעה היא שולית בלבד. למעט מאמרים של דרור בן ימיני וספי הנדלר ב''מעריב'' אין כל כיסוי לזה בעיתונים המובילים ''הארץ'' ו''ידיעות אחרונות''. את הג'רוסלם פוסט, שגם הוא מרבה להקדיש תשומת לב לתופעה, קוראים מעט מאוד ישראלים. מסיבה זו קל לגורביצים למינהם לזלזל באריה אלדד שהגדיר כאן כתופעת ''הטלאי הצהוב'' את דרישת האיחוד האירופי ל''סימון'' תוצרת יש''ע. אינני מוכן להתנבא מתי זה יקרה, אבל הרבה יותר מוקדם ממה שהם חושבים יתגלה להם בדרך הקשה שמה שהם מתעקשים לראות כ''גשם'' הוא לאמיתו של דבר קיתון של שופכין.

הפילוסוף המנוח אמיל פאקנהיים (Emil Fackenheim) תאר שלושה שלבים בהתפתחות יחסה של החברה הלא יהודית למיעוט היהודי שבתוכה. בשלב הראשון אורח החיים היהודי הוא מה שהפריע – אינכם יכולים לחיות כיהודים בתוכנו. בשלב השני הימצאותם של היהודים הוא מה שהפריע – אינכם יכולים לחיות בתוכנו. בשלב השלישי עצם קיומם של היהודים הוא מה שהפריע – אינכם יכולים לחיות. השלב הראשון התבטא בהמרת הדת באונס אם לא מרצון, השלב השני התבטא בגרוש, והשלב השלישי התבטא בהשמדה פיסית.

מה שעובר בתקופה הנוכחית על מדינת ישראל הוא השלב הראשון בסכימה של פאקנהיים ברמה הלאומית – אינכם יכולים להיות אומה יהודית בין אומות העולם.