כמעט כל אלה שטרחו להגיב על מאמרי בנושא האנטישמיות החדשה החטיאו את המטרה. מאמרי אינו עוסק במדיניותה של מדינת ישראל או בהצדקתה של המדיניות הזאת. יש בהחלט מקום לדיון כזה ובמיסגרת דיון כזה יש לי הרבה מה לומר על ההשתלחויות הלשוניות של כמה מן המגיבים אבל זו לא הבמה.

בפרפראזה על דבריו של נשיא אוניברסיטת הארווארד אותם הבאתי מפיו של דרשוויץ, הניסיון לגרור את הדיון לנושא מדיניותה של ישראל בשטחים וכלפי הפלשתינאים בכל הוא בחזקת ניסיון ''לשנות את הנושא''. הנושא הוא שנאת [מדינת] ישראל שהיא שנאת יהודים בלבוש חדש, נושא שכל קשר בינו לבין מדיניותה של ישראל הוא מקרי לחלוטין. העובדה שה''רנסאנס'' של התופעה הזאת מתמקד כמעט כולו בחוגי השמאל במערב, מקשה מאד על אנשים שכל חייהם גדלו על המיתוס של ''השמאל הטוב'' ו''הימין הרע'' להתמודד עם זה ובצר להם הם מנסים להעביר את הדיון לפסים בהם הם חשים יותר בנוח. מה גם שהכרה בתופעה תביא אותם בהכרח לניתוק מהעולם שהם כל רוצים להיות חלק ממנו.

גם הגישה היותר ''מתונה'', לפיה מדיניות ישראל ''תורמת'' לליבוי האנטישמיות הקיימת אין לה כל אחיזה במציאות. כמו בכל מקרה של שנאת המונים, האנטישמיות – שנאת יהודים בשל היותם יהודים - היא תופעה פתולוגית חסרת כל בסיס רציונלי. מעין איידס במישור הנפשי. כל ניסיון להתמודד עם תופעה כזאת בנימוקים רציונליים – ''צריך להבין את הסיבות'' – נדון מראש לכישלון.

אין כל ספק שהעובדה שקיימת מדינת ישראל ושמדיניותה שנויה במחלוקת מהווה כלי עזר המשמש בידי תוקפי ישראל מסווה נוח להשקפותיהם האמיתיות. אבל מכאן ועד למסקנה המופרכת ששנאת ישראל היא ''תוצאה של המדיניות הזאת'' המרחק הוא גדול. אסתפק כאן בשתי דוגמאות.

במאמרי התייחסתי לעמדה והתגובות של אירגוני פמיניסטיות, אירגונים שמעמד וזכויות האישה אמורים להיות בראש מעייניהם. מה שיש להם לומר על מעמד האישה בעולם המוסלמי, עולם בו אונס קבוצתי הוא צורת ענישה מקובלת, וסקילה של קורבנות אונס שנכנסו להריון מעוגנת בספר החוקים, זה ש''אין לנו זכות לבקר את המיגוון הרב תרבותי של חברות אחרות'' (We should not criticize the multi cultural diversity of other societies) כך התבטאה נשיאת קולג' ברנארד (קולג' לנשים במזרח ארה''ב המהווה את אחד ממעוזי הפמיניזם כאן). אותה גברת מכובדת לא מהססת לראות את הדרישה שנשים פלשתינאיות תעבורנה בדיקות במחסומים כנושא ראשון במעלה שחייב להעסיק את התנועה הפמיניסטית. האם מי שהוא מוכן לומר עם היד על הלב שמניעיה של אותה גברת כשהיא מוצאת לנכון לתקוף את מדינת ישראל, קשורים בצורה כל שהיא למה שישראל עושה או לא עושה?

עורך מכובד של העיתון לוס אנג'לס טיימס מספר לקוראיו על ''משפחות פלשתינאיות שלמות שנמעכו בבתיהן ע''י בולדוזרים ישראליים'' (Whole Palestinian families have been bulldozed inside their homes by the Israelis). כאן לא מדובר באיזה סמרטוט שמאלני כמו העיתון אינדיפנדנט באנגליה, המתמחה בכתיבת מאמרי הסתה נגד ישראל וארה''ב. הלוס אנג'לס טיימס הוא מהמובילים בין העיתונים הליברליים בארה''ב, ואת זה הוא מביא כ''ידיעה''. כשמערכת העיתון מקבלת גל של מכתבי קוראים המוחים על הפירסום ומפנים את תשומת הלב לכך שדברים כאלה וגם דומים להם מעולם לא התרחשו במציאות, זה ברוב המקרים כלל לא זוכה לפירסום. אם כבר מפרסמים שניים או שלושה מהמכתבים, דואגים ל''אזן'' את זה בפירסום של מספר דומה מכתבי קוראים ממוצא ערבי המברכים את העיתון על ''אומץ הלב'' שהוא גילה בפירסום הדברים ''כפי שהם קורים בשטח''. האם מי שהוא מוכן לומר עם היד על הלב שמניעיו של אותו עיתונאי בפירסום המאמר (ומניעי מערכת העיתון שהרשתה את הפירסום), קשורים בצורה כל שהיא למה שישראל עושה או לא עושה?

אז בבקשה, ''נא לא לשנות את הנושא''. מדובר בשינאת ישראל לשמה ולא בשום דבר אחר. זה לא המקום לוויכוח עקר נוסף בינינו לבין עצמנו על מדיניותה והתנהגותה של מדינת ישראל. אין פה גם משום נסיון להצדיק את מדיניות ישראל יש לי דעות ברורות בנושא אבל לא כאן המקום להתווכח על זה.

במאמר שני שנמצא בהכנה אתייחס לשאלה איך להתמודד עם הבעיה, אם זה בכלל אפשרי.