  
  
  
|
 |
|
||
  אלי: מאמרך נפלא. היפה שבמקרא הוא שחרף עמדות |
|||
|
|||
דויטרונומיסטיות-פטרילוקליות מאוחרות, בכ''ז מובא התאור של אצילות הגבירה איזבל, לקראת בוא רב הטבחים, העבד-כי-ימלוך יהוא. האיש הזה מתואר כאיש רהב מצ'ואיסטי - ''כי בשגעון ינהג'' (כלומר דוהר ''בשגעון'' לכל מקום ברכב-הקרב). הרהב, האישיות הנמוכה והעריצות מביאים אמנם לתבוסה במלחמותיו ולהצטמצמות הממלכה. בתקופת מרי טיודור באנגליה במאה ה- 16 ארע דבר דומה, כאשר מלכה אצילית ואינדיוידואליסטית זאת ניסתה להחזיר את הקטוליות לאנגליה. למרות אומץ, כוח אישי, כשרון, אמונה טהורה ואצילות אישית רבה (מוכר התאור של מרי טיודור ואליזבט - לימים המלכה - הנערות הצעירות הדוהרות ללונדון, ומתייצבות כאלות צעירות על סוסיהן בלב ההמון המריע) הרי שעקב גישתה האינדיוידואלית לא העמיקה בריתות לא בנתה אינטריגות, ולא טרחה לקנות את לב העם, לעומת יריביה. השגריר הספרדי מתאר אותה כ''לב טהור, אך נאיבי, ומוסיף ''מי ייתן והאל ישמור את הנפש האצילה הזאת''. היא פעלה להשיב לקדמות את הדומיננטיות הקטולית, תחילה בדרכי נועם, אך משראתה שמולה יריבים חזקים והיא מפסידה את המערכה, הרי שגלשה לבסוף לרצח של 400 כוהנים פרוטסטנטים, שחלקם הועלה על המוקד. אלה נהגו ברגעיהם האחרונים באומץ ואמונה, כשהמנהיגים, כאנשי מופת אמיתיים קוראים ברגעיהם האחרונים לפני ההמון פסוקים מרוממים מ''הבשורה''. היה זה דור גדול. הדבר סיפק ללותרניות את המרטירים שלה,ומרי טיודור נקראה מאז bloody Marry אך גם poor Marry . | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| איזבל ומרי |
|||
|
|||
יכול להיות שאתה נותן מקבילה נכונה. איזבל הרי מתוארת בתנ''ך כמי שמבצעת רדיפות דת ,למעשה האדם הראשון מאז פרעה אחנאטון המצרי והיחיד ועד לימי אנטיוכוס שביצע רדיפות על רקע דתי. זאת כמובן אם נקבל את הסיפור המקראי כפשוטו ואנו יודעים שלא תמיד אפשר לעשות זאת. ההנחה שלי היא שאיזבל נתקלה בחבורה פנאטית של אליהו שהיא זאת שרדפה פולחנים של אחרים באמצעי אלימות וניסתה לחסלם והגיבה כלפיהם באלימות .היא ככל הנראה הייתה כוהנת של הבעל ורק טבעי שתגן בכל מחיר על הפולחן שלה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לאלי: סביר שגם איזבל וגם מארי איתרו בדת הדומיננטית |
|||
|
|||
העצמת מגמות פונדמנטליסטיות של קנאות טהרנית (פוריטניסטית). כנשים בעלות אישיות אינדיוידואליסטית ואצילה, חשו בראש וראשונה סלידה קשה כלפי האיום לרוח האדם החופשי במגמות המון פלבאיות, קנאיות, צדקתניות והרמטיות אלה, ולכן נילחמו בהן. שכן שררה מגמה של סובלנות לפני אחאב, אך זו אוימה על ידי התגברות מגמות קנאות טהרנית ומאיינת מצד שכבת הכהונה, שבראשה התייצבו מטיפים טהרניים. אלה קנאים גם כלפי מצג עצמי מונומנטליסטי של אישיות חצובה בסלע המתיזה להבות. הדבר עולה בברור מספור אלישע, שחש שמונומנטליזם זה מאויים על ידי השעשוע התמים של עוללים (''עלה קירח''), ולכן גרם לפי המסופר לשיסופם בידי חיות טרף . | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ה.........הקטנים האלה שבעיניך נחשבים [*] |
|||
|
|||
[*] מהכותרת הוצא ביטוי לא ראוי [המערכת] עוללים תמימים זרקו עליו אבנים וכמעט שפיצחו את ראשו הקירח. אילמלא נטרפו על ידי הדובים בטרם הספיקו לבצע את זממם, כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| איפוא האבנים? |
|||
|
|||
ויעל משם בית-אל והוא עולה בדרך ונערים קטנים יצאו מן-העיר ויתקלסו-בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח. ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתיים דובים מן-היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים. וילך משם אל-הר הכרמל ומשם שב שומרון. (מלאכים ב', ב', 23). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ואיפוא הדובים והיער ? |
|||
|
|||
הסיפור התנכי הוא לאקוני ומשאיר לקורא המשכיל להשלים את הפרטים הטריוויאלים. מעבר לכך, חלה שגיאה במהלך ההעתקות של התנך, ''ויתקלסו בו'' = יידו בו אבנים ''ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח'' = ויאמרו על הקרח כלומר, קריאת הסתערות - זרקו אבנים על הקרח, נסו לפגוע בו על הקרחת. לא צריך להיות רש''י בשביל להבין את זה ולא צריך ללמוד פסיכולוגיית ילדים כדי לדעת עד כמה התאור הזה מתאים ואותנטי. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי