  
  
  
|
 |
|
||
  פולמוס זך אשד |
|||
|
|||
הקורא יניב רשף פירסם מאמר תגובה למאמר זה במגזין השירה ''אוקאפי'' והנה הוא כלשונו: פולמוס זך-אשד: על מאמרו של אלי אשד מאת יניב רשף את הרדוקציה שעשה בזמנו זך ליצירתו של אלתרמן (מתוך פולמוס עז ולא פעם מכוער) עושה אלי אשד לזך עצמו. המחלוקת בין זך לאלתרמן נבעה מהבדלים עמוקים בתפיסת העולם (כפי שהזכיר אשד) ובתפיסת התרבות. שינויים שהתרחשו בעולם כולו השפיעו על זך, כמו גם על דור שלם של כותבים, שהוא היה אחד הצינורות שבאמצעותם ''תורגמו'' לעברית. מוגזם, לדעתי, לתלות בו בשל כך את הידלדלותה של השירה העברית כולה. מעבר לכך, איני בטוח ששירתם של זך, עמיחי, אבידן, רביקוביץ ועוד, נופלת משיריהם של הענקים שעל כתפיהם עמדו. לגבי מצבה של השירה כיום – הסיבות לחולשתה יכולות להיות רבות, אבל עובדה היא שהקוראים אינם בוחרים להתנחם בשירתו של אלתרמן. אשד מזכיר את הביקורת של זך על זמנו הסטטי של אלתרמן. זך, יחד עם אבידן, עמיחי ואחרים, פעלו בסביבה של אידיאולוגיות ולאלה יש תמיד ''זמנים'' משלהן, חישובים משלהן ומבט מובנה משלהן על החיים. בהקשר זה, ביקורתו של זך (שראה עצמו כפטרונו של הפרטי, של העל-חוקי) על אלתרמן (מייצגם של הקולקטיב ושל מערכת הכללים לדעתו) מובנת מאוד, וכך גם טענתו ש''אצל רב מג זה של המילים (ואלתרמן הוא באמת אשף המילים) פגום דבר מה יסודי ביותר במשורר – פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים''. אם אני מבין נכון את זך, הוא טוען שקטרקט של אידיאולוגיה מסתיר מאלתרמן את המציאות. אשד מעלה תמיהה: האם יש לכתוב מתוך עמדה פילוסופית ולצטט את ברגסון? ובכן, ודאי שיש לכתוב כך, אי אפשר לכתוב אחרת, והוא עצמו כותב כך. עמדה פילוסופית אינה קשורה להעדפתו של זך לצטט את ברגסון במקום את עזרא פאונד. היא טבועה בכל מעשה שלנו, בכל מילה שאנו משתמשים בה או נמנעים מלהשתמש בה: ''כל דיבר, יש לו ריח של מקצוע, של אדם, של דור, של גיל, של יום ושל שעה. כל מילה ומילה מדיפה ריח של הקשר והקשרים, שחייתה בהם את חיי המתח החברתיים שלה'' (מיכאל בחטין). זך, לפיכך, יכול לצטט את כל מי שנדמה לו שהוא תומך ומחזק את תפיסתו את המציאות, וכוחו של הפילוסוף דומה לזה של המשורר בהקשר זה. אם אני יורד לסוף דעתו של אשד, הוא יוצא כנגד התפיסה שהולידה את הכתיבה הרזה, הלא מחורזת, נעדרת הציות למשקלים ותבניות, ותולה בה את הולדתה של תרבות רזה. אני שותף לביקורתו על דלותה ושטחיותה של התרבות הישראלית העכשווית, ומוצא שיש בדבריו ''משהו''. אבל האם זך ותפיסת הזמן הפרטית הם הגורמים בה''א הידיעה לדלדולה של הרוח בישראל? (מה עם השינויים הכלכליים הגורפים, מותה של האידיאולוגיה הקולקטיבית, ועוד?). אגב, תפיסת זמן פרטית (שהיא רק חלק מהעולם הפרטי וה''חילוני'', שאפשר למצוא אצל זך) היא בת בית בזן בן אלפי השנים. האם התוצאה היא בהכרח יצירה דלה? האם כך אפשר להבין את יצירתו של יואל הופמן, למשל? זאת ועוד: כשמדובר בתפיסה (שהיא פילוסופיה) אי אפשר להפריד בין ההשפעות השונות. המודרניזם הוליד מדע רציונלי שהאריך את תוחלת החיים, העמיד על כנן דמוקרטיות, הפך את חיינו לנוחים, אך גם יצר אידיאולוגיות נוקשות ורצח עם. כך, תפיסות שזך הוא אך אחד ממייצגיהן, אפשרו לאשד עצמו לעסוק ברצינות בספרות שנחשבה פעם ''זולה'' וכלל לא ראויה ליחס רציני. תפיסות אלו גם הולידו חירויות שקשה היה לקוות להן בעבר, בראש ובראשונה הזכות המובנת מאליה (כיום) לחיות את חייך כאדם פרטי. אלא שלמרות האריכות, כל זה אינו הטיעון המרכזי שלי, שכן איני יודע להכריע אילו מבין השיטות שמייצגים לכאורה אלתרמן וזך עדיפות בעיני (אם כבר, אני מניח שמתוך הביקורת של זך על אלתרמן נוצרת סינתזה). איני יודע גם אם אפשר למצוא תקופות והשקפות המולידות משוררים טובים יותר (בוקובסקי וקארבר, למשל, הם דוגמא טובה לכתיבה טובה בשפה רזה). נדמה לי שבשורה התחתונה שיטה והשקפה אינן העיקר, כי אם המשורר, ואלתרמן וזך הם שני משוררים מצוינים ומייצגים נאמנים של תפיסות שונות. תהום תפיסתית ודורית פעורה ביניהם - אך זו תהום מנומקת, תהום של תלמידי חכמים ש''אין סכינם מתחדדת אלא זו על ירכה של זו'' (גם אם אני מסתייג מזך שנראה כי הרשה לעצמו גם לתקוע סכינים בחדווה), ומתוך שכך הם מתחדדים, הם מעשירים – ולא מחלישים – את התרבות. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| פולמוס זך אשד |
|||
|
|||
עיקר ההתקפה שלי על זך הייתה נגד התיימרותו להחליט שה''אני'' הוא הנושא החשוב ביותר לשירה וכנגד הרעיון המשתמע מתפיסותיו שאין מקום לדבר על נושאים אחרים ובהם רעיונות ותפיסות שונות ותיאור של המציאות שמסביב. שבזמן ש''הכל כעת מותר'' ,הרי שעדיף לדבר על ה''אני,אני ,אני '' בהקשר לכל דבר אחר. ( ואגב זה לא מופיע כל כך בשירתו של זך עצמו כמו אצל חקייניו וממשיכיו שהקצינו את טענותיו ולקחו אותן כמובנות מאליהן ). ובכן הוא משתמש בדיעות של פילוסוף ,ברגסון , כדי לתקוף את השימוש שאחרים ובהם אלתרמן עשו ברעיונות פילוסופיים בשירתם ,על מנת להפוך שימוש זה לא לגיטימי .בבחינת ''הילחם באש עם אש''. התוצאה יש מאז מעט מאוד משוררים שמשתמשים ברעיונות פילוסופיים בשירתם בשירה העברית . | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| פולמוס זך אשד |
|||
|
|||
יופי של תגובה! יישר כוח!! | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| פולמוס זך אשד |
|||
|
|||
קצת התאכזבתי מהתגובה, אלי חשבתי שאמרת יותר מזה, ותרשה לי להסביר בפולמוסו עם אלתרמן נתן זך אמנם מייצג תפיסה חדשה ומודרנית יותר, וזה לגמרי לגיטימי. בכך אפילו אלתרמן הודה בינו לבין ידידו אורלנד על כוסית של ברנדי מדיצינל. אלא שזך מתעקש לבסס את טענותיו על הנרי ברגסון, וזה ממש פסול. ולמה זה פסול? כי טענותיו הפילוסופיות של ברגסון לגבי מהותו של הזמן, אינן כלל רלבנטיות לשאלה כיצד יש לכתוב שירה. עצם הצירוף ''כיצד יש לכתוב שירה'' אין כמוהו דוגמא לכפייה של כללים ולדיכויה של החירות שבשמה נשבע נתן זך. נדמה לי שמעטים (מודרנים ככל שיהיו) יחלקו על הקביעה שהשירה כמו כל אמנות איננה ''העולם'', איננה ''המציאות'' אלא מה היא? כמעט ההיפך! היא אמירה אנושית על המציאות, או שיקופה של המציאות, והכל בכלים אנושיים מ-ל-א-כ-ו-ת-י-י-ם! סכימאטיים! אפילו זך כשהוא כותב ב''זרימה החופשית'' שלו, הוא כפוף לכללי התחביר של השפה העברית, אחרת אין לו אפשרות לתקשר עם קוראיו. אשר על כן, אני יכול לקבל את טענתו כי האוזן של הקורא המודרני מבקשת כיום תבניות יותר דינאמיות, אך לא יכול לקבל את טענתו כי אלתרמן הוא מנותק מהחווייה האנושית נדמה לי שקהל קוראי השירה הישראלי הצביע ברגליו כי הטענה הזאת מופרכת מן היסוד. אגב, אלתרמן עצמו במספר מאמרים נדירים, הסביר את ההיפך הגמור. לטענתו, החריזה והמשקל ההדוקים בשירתו מטרתם לנתק אותו באופן מלאכותי ומכוון מהחווייה האישית אותה הוא מתאר בשיריו, ולהפוך אותה לרעיון כללי. אם תשאלו אותי, גישה אמנותית עדיפה בהרבה על הרפש שמאכילים אותנו כל הכתבנים העכשויים, בשם החווייה האישית שלהם. אבל מי אני שאפסול אותם, אני לא קראתי את ברגסון. גם בשירו הארספואטי ''השיר הזר'' (כוכבים בחוץ), ואפילו בשמו של השיר, אלתרמן מסביר זאת במילים כדורבנות, כדרכו. תפתחו, תפתחו את הספר ותקראו, כבר מזמן לא כותבים אצלנו ברמה כזאת. לשם מה אם כן, ההיתלות של זך בברגסון? לדעתי - כדי להוסיף נופך ''מדעי'', כדי להרחיק עדות וכו' וכו'. הרי בינינו: מי שלחץ על הלינק ''ברגסון'', דלעיל, ולא ברח חזרה מיד - שיקום! בינינו, מי מטורף לקרוא את ברגסון רק כדי לגלות, אחרי כמה שנים, כי לא טען שום דבר בשאלה ''כיצד יש לכתוב שירה''? קל וחומר שלא טען נגד חריזה ומשקל. ואפילו כן טען, במה הוא עדיף על קאנט או אפלטון? אבל למען האמת, אם מורידים את הקטע הברגסוני, אפשר למצוא הרבה טעם בניתוחיו של זך את השיר ''ירח'' ואת הפרוזודיה האלתרמנית בכלל. אוזן מוסיקלית באמת יש לו לזך. אלא שדא עקא, אם הפוסק האחרון בטיבה של שירה היא האוזן הפרטית של הקורא, אלתרמן (אשף המילים) יוצא מנצח בענק, אבל מה איכפת לנו, הקוראים? זאת בעייה רק של זך. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי