|
אכן, ניצחנו. אך במאוחר. לקח למקבלי ההחלטות בישראל כמעט שלוש שנים להבין את מה שהיה ידוע להדיוטות: כדי לשים קץ למלחמה הנפשעת של הפלסטינים יש לפגוע במנהיגיהם. כל עוד חשו מנהיגי החמס והג'יהד שחייהם בטוחים, לא חששו לשלוח מפגעים, ואף השתמשו במילות רהב גבוהות. מן היום שהתברר להם שחייהם בסכנה חתרו להגיע להסכם הפסקת אש (לדעתי הם קיבלו אותה בשלב מוקדם מדי של המשא ומתן). הפסקת האש הגיעה. האם הם יבינו שחייהם ניתנו להם כשלל? אם כן הרי שהפסקת האש הזו תצליח. אם חלילה, יתייחסו להפסקת האש כאל ''הודנה'' (יאספו כח וישובו לסורם), אזי יתברר שהפסקת האש היתה מוקדמת. אני מקווה שלא נצטרך אז לעבור את כל השלבים עד שנשוב אל ההחלטה הנכונה: להפסיק את המלחמה הזו ע''י פגיעה ממוקדת היטב במנהיגים המשלחים את הטרוריסטים.
מראשית המלחמה הזו מתנהל ויכוח בישראל. הויכוח, לדעתי, אינו בין ימין לשמאל. הויכוח, כך אני מאמין, הוא בין יהודים שמוכנים להיכנע לאוייב לבין יהודים שמוכנים להילחם עד להכרעת האוייב. בשני המחנות נמצא מאמינים בכל סוגי האידיאולוגיות הקיימות.
אני חי טוב עם כל האידיאולוגיות המקיימות את נושאיהן. יש אידיאולוגיה אחת שמפריעה לי: זאת שמבדילה בין מי שאוחז בנשק לבין מי שמלחמתו בפיו. הבדלות מהסוג הזה הן שמעניקות חסינות למנהיגי טרור.
בעיני, המחבל המתאבד (שהוא שליח חד פעמי.) מסוכן פחות משייך יאסין. שייך יאסין הוא גדול הרוצחים שבחמס ודינו צריך להיות כדין כל פצצה מתקתקת. כזה הוא המנהיג שצרח בפנים נעוות אודות מליון שהידים שיצעדו לירושלים - גדול הרוצחים בפתח וגם הוא, דינו צ''ל כדין כל פצצה מתקתקת.
אינני איש ימין. הייתי חלק ממה שקראו לו השמאל הישראלי החדש משנת 67 עד שנת 2000, אז קרסה אמונתי באותה אחוות עמים שעליה התחנכתי וחינכתי. היום אני איש חפץ חיים, וככזה אני אלחם עד שייפול אחרון אוייבי.
לגבי עניינים של שמאל וימין: אין דבר כזה בישראל (ועל זה בפעם אחרת). |
האם נצחנו?
