|
לדעתי ההתייחסות למוות בפני עצמו, כמו שהוסיף המגיב הבא בתור אחריך הוא חסר משמעות.
לפי אמיל מישל סיוראן, המוות אינו החידה הגדולה של בני התמותה, אלא דווקא המשמעות הבנאלית ביותר והמזעזעת בעומק הבהירות שלה.
בעיני כל מבט על המוות כולל את השארית של החיים עצמם ולכן אם מדברים למשל על תהילת עולם, לא העתיד שלאחר המוות הוא שחשוב, אלא החיים שהיו ראויים לתהילה, כלומר אותם חיים שבפני עצמם יש להם חשיבות ותהילה היא רק הצל או ההמשך ההיסטורי שלהם.
עיסוק בצורת המוות או ברגע המוות בנפרד כשהוא תלוש מהחיים באופן לקוני ומלאכותי הוא שטחי ולצורך העניין יש יתרונות שטחיים למוות ללא ייסורים... בדיוק כפי שהסיודוס מתאר את המוות בתנומה של בני דור הזהב שחיו ומתו במקום שדומה לגן עדן. |
מצא חן בעיני הביטוי ''מיתת נשיקה''
