חמור כחול-לבן

אריה פרלמן

הרהורים הרי-גורל:

מדוע הימין מתנהג כמו שמאל?

מיום עלייתו של מנחם בגין לשלטון - מלווה את המערכת הפוליטית בישראל תופעה, שהיא למעשה צל-תופעה: מעין שד אפל וחמקני - שלא מרפה מצד אחד - אך גם בלתי ניתן ללכידה מצד שני.

כוונתי לדפוס הקבוע, לפיו כמעט בכל פעם שעולה לשלטון מנהיג מהימין - הוא נוהג כאילו היה מנהיג השמאל. דומני שאין אדם חושב בישראל, שיכול להרשות לעצמו להתעלם מהדפוס הזה, או להכחיש את קיומו. הוא קיים. השאלה היא, כמובן, למה? ומתוכה נובעת עוד שאלה: מהי המסקנה מהתשובה לשאלה הראשונה?

מנחם בגין, עם עמדותיו נגד סדאת ונגד נסיגה משעל אדמה כלשהו, ובעד החלת הריבונות הישראלית על יש''ע ותנופת התנחלויות, ונגד הכרה ב''עם הפלשתיני'', לא כל שכן כינון מדינה למענו - עוד לא הספיק לחמם את הכיסא וכבר שלח שליחים לרומניה ומרוקו שבהם הבטיח את כל סיני - עד הסנטימטר האחרון; הוא הסכים לתביעת דיין להימנע מסיפוח יש''ע; היסס עם תנופת ההתנחלויות, נסוג מסיני והחריב את היישובים היהודיים בה, וחתם על ''זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתינאי'' (יש אומרים: ''אנשים פלשתינאים'') עם הבטחה לאוטונומיה מעורפלת שעתידה עוד לפניה.

יצחק שמיר, מנהיג הלח''י בעבר ואיש ימין אידיאולוגי מובהק, שהוא דווקא מקרה חריג לטובה - גם לא טמן ידו בצלחת: הוא היה אחראי לעיסקת ג'יבריל המחפירה והמסוכנת; נמנע מלחסל את האינתיפאדה הראשונה כשהיתה באיבה, ונמנע מהלהכות את עיראק שוק על ירך - כשהיה צריך.

בנימין נתניהו, שכתב ספר מקסים (באמת) בשם ''מקום תחת השמש'' (ידיעות אחרונות, 1995), שבו פרש ברוב כישרון ורהיטות את משנתו-משנת הליכוד - הפך את עורו לחלוטין: נפגש עם ערפאת ושיבח אותו; מסר לו את חברון; הבליג על כל פשעיו וחתרנותו של אש''ף, וכאילו להוסיף חטא על פשע - רקח את הסכם וואי, שבא בתמורה לשנתיים של הסתה, התחמשות וחתרנות מתמידים (''הדדיות'': ''לא יתנו - יקבלו. יתנו בראש - יקבלו פי שלוש'').

אריאל שרון, נץ-מנצנצי-הנצים - שאף התנגד לוועידת מדריד(!) - הפך פתאום לסבא'לה שלא אוהב כוח, לא מתרגש מרצחנותם של המחבלים הערבים, ושואף בכל מאודו להגשים את הציונות הערבית, על-ידי סיפוח יש''ע למדינת ישמעאל, והדברים עדיין מהדהדים.

אז למה זה קורה?

כאשר השמאל נדרש לסוגיה - הוא בא עם תשובה מן המוכן: דרכה של האנושות היא דרך השלום, הוויתור והפשרה, אי אפשר לנצח ''עם שלוחם על חירותו'', אי אפשר ''להתגרות באומות העולם'' - וגם המנהיגים הימניים המתלהמים ביותר נאלצים להצדיע למציאות.

והימין? לימין אין תשובה: רק ייאוש. רק אכזבות ומרורים, בכל פעם מחדש - לקול מצהלות השמאל.

וחוסר תשובתו של הימין, לא רק שמחזקת את 'תשובתו' הפשטנית של השמאל - אלא השפעותיה מרחיקות-לכת הרבה יותר: אם אין איבחון - אין ריפוי. ואם אין ריפוי - עלולים למות מזה.

אז למה זה קורה באמת?

אלך מן הקל אל הכבד:

1) רגש נחיתות.

עקב ההיסטוריה המיוחדת של הציונות, שלא אפרט אותה כאן, תפסה תנועת העבודה את כל מושכות השלטון - החל משנות ה- 1930, וניצלה אותו היטב, בין השאר לצורך מאבק ברמה המילולית-רעיונית נגד היריב מהימין.

מנחם בגין, אישית, היה עשרות שנים נרדף במחתרת ולאחר מכן אופוזיציונר זוהר למדי בבדידותו. לאחר עשרות שנים של רדיפה, הכפשה וחרם - הוא הגיע למצב שבו צימאונו ללגיטימציה מאת ''אנשי ארץ-ישראל היפה'' - לא ידע גבול. הוא צירף את משה דיין לממשלתו, החריב את היישובים ומסר את סיני, לא מעט בגלל רצונו העז, הבלתי-נשלט - לחרות את שמו ל(דראון) עולמים - כ''מלאך השלום'', כמתון, מקובל, ואהוד, הן על ידי המערב והן על-ידי השמאל. לא היה תענוג גדול יותר לבגין מאשר התגפפות חמימה עם יריבים-אוייבים מרים כשולמית אלוני, יעקב חזן, שמעון פרס וכדומה שנאלצו לבלוע את כובעם ולברך את ה''פאשיסט'' על השלום שהביא בכנפיו.

שמיר היה סיפור שונה - ועוד אשוב אליו בהמשך.

נתניהו אמנם לא הקים ממשלת אחדות - אך לא מפני שלא רצה. השמאל - שראה בנתניהו כמעט-רוצח, לא היה מוכן לשבת איתו בממשלה אחת - ויצא נגדו במלחמת חורמה פוליטית, תקשורתית, תרבותית ומשפטית.
נתניהו - במקום להיות נחוש בדרכו - בחר - שוב - לדרוך על נאמניו ולהתחנף לשונאיו. כמו תמיד - זה לא עזר.

והנה בא שרון. שרון - בניגוד לנתניהו - עמד בפני ניצחון מובטח וסוחף. הוא לא היה חייב שום דבר לאף אחד - ודאי לא לשמאל, שעשה לו רצח אופי במשך 20 שנה. אך הוא בחר להעניק את השלטון למפלגת העבודה.

למה? ככה.

ככל הנראה בערה בו התשוקה לנקות את כתם ''הרוצח מסברא'' שדבק בו, ואימץ, ביסודם של דברים - את האידיאולוגיה של הזרם השמאלי של ניצי העבודה, נוסח 2-1991. אבל כמו תמיד - זה לא עזר.

יצחק שמיר היה היחיד שלא התבייש, לא פחד ולא התרפס בפני אף אחד. הוא נאלץ להתכופף - אבל זו כבר אופרה אחרת. עוד אשוב אליו.

והשמאל?

לשמאל אף פעם לא היו בעיות פסיכולוגיות. אמנם גולדה מאיר צירפה את בגין לממשלה - אבל זאת באמת ובתמים בשעת חירום קיצונית במיוחד. יצחק רבין לא חלם לצרף את בגין או את וייצמן (שהיה אז ימני), ולא פחד לשלוט בממשלת שמאל ''צרה'' (רק כשיש ממשלת ימין - היא נקראת לפתע ''צרה''); פרס לא נחרד מהרעיון שהוא יפיל את שמיר ב- 1990 - וישלוט לבד; רבין הלך לוותר, לסגת, לקלל את כל סביבותיו ולצרוח על מי שחפץ - ולא חש נקיפות עזות על כך שרפאל איתן מחוץ לממשלתו ואיננו מספק לו ''לגיטימציע'' ר''ל.
הדבר נכון גם לגבי ברק - ואף ביתר שאת. לרבין לפחות היו 61 ח''כים (ויש טוענים: פחות מכך), אבל לברק היה בקושי חצי גם מזה.
לו זה לא הפריע.

2) הממד ההיסטורי.

ישנה הלכה אצלנו, שמרבים לצטטה: ''הלכה למשה מסיני: עשיו שונא ליעקב''. כאשר ''עשיו'' מתכווין לכל הגויים באשר הם.

אינני מקבל את ההלכה הזו כפשוטה, אך דומני שהגעתי למסקנה דומה ממקור אחר לגמרי. אינני יכול לומר בוודאות שהעם היהודי נידון לשנאת-נצח - אבל אני יוצא מנקודת ההנחה הפסימית - שזהו אכן המצב. ואם לא נצח - לפחות עוד כמה מאות שנים.

תופעה זו של שנאת ישראל, שנהוג לכנותה ''אנטישמיות'' - מהווה גורם מניע רב-עוצמה ביחסים הבינלאומיים. הגוש המזרחי היווה מוקד להפצת ארס אנטי-ציוני ואנטישמי במשך עשרות שנים; הגוש האיסלאמי-אפריקני - לא כל שכן - ושניהם היו בעלי רוב אוטומטי באו''ם - שהצליף בישראל ללא רחם, במשך כל שנות קיומה.
במערב אירופה, לא חדלו אירגוני הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני והלא כל כך קיצוני, בשיתוף עם אירגוני-חזית פרו-סובייטיים - להפיץ תעמולה אנטישמית.

ובמישור המדיני, בקרב גורמים מהוגנים במערב - כולל אמצעי תקשורת מרכזיים ביותר - לא נפסקה ההטיה האנטי-ישראלית (במקרה הטוב) לרגע אחד. תיאור מפורט נמצא בספר של דוד בר-אילן: Eye on The Media

לגישה העויינת כלפי ישראל היו גם גורמים אחרים - ואולי בעיקר אחרים - כגון נפט, צביעות, ושאר מריעין-בישין, שהם לא במוקד הדיון הזה.

ישנו גם פאן אחר, שתמיד עומד ברקע: זמן קצר לאחר מלחמת יום כיפור, אמר פרופ' גוגנוויל השוויצרי, לידידו פרופ' שלמה שהם:

''לכם היהודים, יש אב-טיפוס של קורבן. ב- 67 איבדתם אותו וקיבלתם אב-טיפוס של גיבור. זה לא מתאים לכם. ב- 73 חזרתם לאב-טיפוס הקורבן - וזה טוב.''
(''דבר'', 03/05/1992).

פרופ' שוהם מוכן להישבע בנקיטת חפץ, שפרופ' גוגנוויל רחוק מאנטישמיות כרחוק מזרח ממערב - ואני דווקא מקבל לחלוטין הערכה זו.

ההתבטאות הזאת מסכמת במשפט, את אחד האופנים שבהם רואה אותנו העולם: טיפוס הקורבן הנצחי, הנודד, התלוש, החלש והתלוי בגחמותיהם של אחרים.

סיפר לי מדריך תיירים, שלפני כ- 28 שנה, הוא הוביל קבוצת תיירים, שראתה בקיוסק כלשהו תמונות חיילי צה''ל צעירים, ממצעד הניצחון של 1968. התיירים שאלו נדהמים: ''אלה יהודים?!'' ''בוודאי'', ענה המדריך. כאשר שאלתי אותו, האם פליאתם נבעה מהמדים, הוא הדהים אותי בתשובתו: תדהמת התיירים (הגויים, דרך אגב) נבעה לא מהמדים - כי אם מהעיניים! מסתבר, שהבעת פניהם של צעירים יהודים אלה, היתה משוחררת מאותו זיק של פחד, שהוטבע בו לאחר אלפי שנות נחיתות וחשש.

תיירים אלה, ופרופ' גוגנוויל, ועוד גויים רבים אחרים - אינם אנטישמים. הבעיה היא אחרת. בשבילם, דמות היהודי כקורבן היא חלק מסדרי עולם: השמש זורחת, הסינים מתרבים, והיהודים - חלשים.

לכן, השינוי החד הזה שעשתה התנועה הציונית בתדמיתו של העם היהודי, לא עבר ולא יעבור בשקט, עוד הרבה זמן. ישנם זרמים תת-הכרתיים, אלאסטיים, שפועלים להחזיר את היהודים למצבם ה''טבעי''. אין כאן זדון - אלא משיכה נפשית טבעית אל עבר המוכר והמובן.
שערו בנפשכם, שאתם יוצאים בוקר אחד מביתכם, והנה כולם הולכים על הידיים! התגובה תהיה הלם - ויתפתח רצון עז לראות את כולם חזרה על הרגליים.
זאת לא עקב ''אנטישמיות'' - שנאה נגד הולכי-על-ידיים. שיהיו בריאים - מה שכן יש כאן הוא משיכה אל המוכר והידוע.

היבט נוסף ביחסו של העולם אלינו, נובע מעצם היותנו העם שעומד בבסיסה של התרבות המערבית (כמו גם היוונים, אם כי לא באותה מידה). מכיוון שהיהודים הם נציגי האל עלי-אדמות, עם התנ''ך, עם הנביאים - הם חייבים להיות יותר מושלמים ממלאכי השרת - ולכן, כל חטא יהודי - ולו הקטן ביותר - נתקל בגלי אכזבה וזעם. גם זאת איננה אנטישמיות כפשוטה.

למה הדבר דומה? לשני תלמידי בית ספר, שאחד הוא מעולה, עם ציונים שאינם נופלים מ- 95, והשני הוא עצל וירוד - שהשיא שלו מגיע ל- 65 במקרה הטוב.
מה יקרה אם התלמיד העצלן יקבל 55 במבחן? קרוב לוודאי כלום. לעומת זאת, מה יקרה אם התלמיד המעולה יקבל, נניח, 80? למרות שביחס לאחרים מגיע לו פרס - הוא יחטוף גינויים חריפים, כיוון שכגודל הציפיות - כן גודל האכזבה.

כך - מצופה מישראל שתהיה יותר מלאכית ממלאכית, שלא תיגע בציפורן מציפורני העני, הגר, היתום והאלמנה והערבי, שתצא תורה מציון ודבר ה' מירושלים. כל מה שפחות מזה - נידון לגנאי.

מצב עניינים זה, בסיכומו של דבר - יוצר תמונה שבה רוב העולם תומך בוויתורים מצד ישראל.

לכן, כאשר עולה לשלטון ראש ממשלת שמאל - ישנה התלכדות אינטרסים מלאה או חלקית בינו, בין רוב הציבור (שהעלה אותו לשלטון), ובין רוב העולם. כך - הוא מקבל נקודת פתיחה נוחה למימוש מדיניותו.

לעומת זאת - כאשר עולה ראש ממשלת ימין לשלטון - ישנה התנגדות מובנית בינו לבין העולם. הוא נמצא בנקודת פתיחה גרועה מאוד, כיוון שנגדו נמצא רוב העולם ואופוזיציה מבית. במצב עניינים שכזה - אין פלא שהמנהיג מועד לקריסה.

3) הממד הפסיכולוגי-פתולוגי.

העם היהודי, הוא למעשה תופעה קולקטיבית של ילד מוכה, או של אישה מוכה. אישה מוכה, במשך שנים מחייה, סופגת מכות, קללות, עלבונות ואיומים, ובמקרים רבים מידרדרת יותר ויותר אל מדמנת החיים עם ה''בעל'' - ולמרבה הצער ישנם מקרים שמסתיימים אף ברצח האישה.

בקרב אישה שכזאת, מתגלות תופעות מוזרות, מדהימות ממש: היא נוטה להצדיק את בעלה המכה, ולהאשים את עצמה - וככל שתקבל יותר מכות - כך תאהב יותר את בעלה, תנסה לפייסו, ותחמיר עם עצמה יותר (''בטח שהיה מגיע לי אגרוף: הרי המרק שהגשתי היה באמת לא מספיק חם!'')

אישה מוכה, לא רק שתצדד בבעלה בתקיפות ראויה לציון - אלא עלולה אף להפנות חיצים של זעם, תסכול ואף שנאה - כלפי אוהביה וקרוביה, שיעזו לגנות את הבעל... לא כל שכן לשכנע אותה להסתלק ממנו, קל וחומר אם ינסו לפגוע בו.

העם היהודי נמצא במצב דומה: מזה אלפי שנים, ובמיוחד מאז השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית, הוא נתון, גם כן, במסכת של רדיפות, גירושים, פרעות, רצח, אלימות, השמצה, שנאה, עלילות שקר, דיכוי ואפליה.
אין פלא שמצב זה הטביע את רישומו העמוק על העם, הן כציבור והן כיחידים. לא לחינם ספג העם ביקורת פנימית חריפה מאוד (שלא פעם חצתה את הקו האדום) על כל מכלול התופעות שנקרא: ''גלות''. שיעבוד, ריפיון, פחדנות, שנאת הסביבה, וכן הלאה.

היה מי שחשב שמדינה יהודית תפתור את הבעיה - ושמו הרצל. הוא טעה. אבל הוא צדק בכך שמדינת היהודים אמנם לא הפתרון לבעיה - אבל בהחלט הפתח לפתרון.

בכל מקרה - נוכחנו לדעת שגם בארץ-ישראל, ולא זאת אף זאת: גם במדינת ישראל העצמאית והחזקה - ממשיכה לרדוף אותנו שנאת העולם, או כפי שאנשים חכמים נוהגים לומר: ''ישראל הפכה ליהודי של העולם''.

גם את היהודים הישראליים, את הצברים הגאים - השיג הגורל המר של האישה המוכה. כמה שנים אפשר לשמוע את התעמולה האינסופית, שנפתחה הרבה לפני הכיבוש הנורא, על פשעים, עוולות חטאים וזוועות ש''עושים'' היהודים - ולהישאר אדישים? האם ההולנדים היו נשארים אדישים אילו כל מדינות אירופה הסובבות, בשיתוף פעולה עם הגוש הדרום-אמריקני (בהנהגת סורינאם המדוכאת) - היו מארגנים מסע שיסוי מתואם וממושך במשך חצי מאה?

גם עם בריא היה משתגע - לא כל שכן העם היהודי בישראל, שעם כל הכבוד לגאוותו הצברית - עדיין טבוע בו עמוק מאוד, חותם ה''עם המוכה'' מהגלות.

אי לכך ובהתאם לזאת - הולך ומידרדר העם הזה מדחי אל דחי, כאשר הוא עובר ממתקפה לאיומים, מאיומים להבלגה, מהבלגה להתעלמות, מהתעלמות לריפיון, מריפיון לשיתוף פעולה, משיתוף פעולה להצדקת האויב, ומהצדקת האויב והאשמה עצמית - לשנאה עצמית ולקריסה והתפוררות.

להלן שני ציוני דרך אקראיים - לסבר את האוזן:

· בנובמבר 1993 תבע רענן כהן - חבר בכיר במפלגת העבודה - להפסיק את שיחות טאבה עם אש''ף, בגלל הפיגוע שבו נרצח חיים מזרחי ז''ל, על-ידי אנשי פת''ח שהתחזו לאנשי חמאס. זאת מפני ש''אין לנו מה לעשות שם'' - אין לנו מה לדבר איתם - באשר הם טרוריסטים.
· לפני ימים אחדים אמר מנהיג מפלגת העבודה עמרם מצנע - שערפאת הוא טרוריסט, אבל זה לא מזיז לו - כי הוא רוצה ומוכן לדבר איתו ולמסור לו מה שירצה.

כאשר מגיע נתניהו וממשיך את הסכם אוסלו - או כאשר בא שרון והופך למלך האיפוק והשלום - השמאל חוגג פעמיים: גם מצליף בנתניהו כי הוא ''ימני'', או בשרון, כי הוא ''קיצוני'' וזהו ספורט לאומי-תקשורתי מהנה למדי - וגם חוכך ידיו בהנאה בבחינת ''זכו צדיקים - שנעשית מלאכתם בידי אחרים''.

ואז מגיעים אלינו דוברים כגון ח''כ רן כהן ממר''צ וכו' - ומדקלמים בהנאה גלויה: 'ברור מדוע המשיך נתניהו את הסכם אוסלו, וברור מדוע מצדד שרון בעיקרון שתי מדינות לשני עמים - כי זאת הדרך היחידה'.

אך לא. זאת איננה הדרך היחידה. הקריסה המתמשכת של העם הזה, עקב מה שתיארתי לעיל, בשילוב עם מצבה המדיני המיוחד של ישראל - יגרמו לציבור העייף והרצוץ שלנו לקבל כל דבר ולתמוך בכל אחד - ובלבד שיתנו לו רגע אחד של שלווה. לא יותר.

האם ישנה אלטרנטיבה?

הניסיון מוכיח שכן.

אם אמשיך לרגע את משפט המפתח המסיים מקודם, אומר כך:

דרכו של השמאל היא לא הדרך היחידה - אבל היא הדרך הקלה. ולמרות שהיא הדרך הקלה - היא איננה הדרך הנכונה.

· ערב הקמת המדינה - רוב מועצת העם התנגד להקמתה, והממשל האמריקני הפעיל לחץ אדיר לביטול ההכרזה. בן גוריון ידע שהוא עומד בפני מלחמה איומה ונוראה - שעל-פי הערכתו-שלו, היו אמורים ליהרג בה כ- 60 אלף(!) יהודים - כעשרה אחוזים מהיישוב. ערב הקמת המדינה, המצב הדמוגרפי היה אחד לאחד. האם אפשר לקיים מדינה יהודית ככה?

אבל הוא הכריז.
האם היתה זו הדרך הנכונה? כן.
האם היתה זו הדרך הקלה? לא.

· ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, צרפת עמדה עם הפנקס פתוח והיד רושמת: מי יירה ראשון. ארצות-הברית אמרה: ישראל תעמוד לבדה. בישראל היו בטוחים שהנה אנו הולכים ונשמדים, וברחבי המערב הכינו אנשים טובים, יהודים וגויים כאחד - אלפים רבים של מיטות לפליטים היהודים מארץ-ישראל. גם בממשלה היו מתנגדים ליציאה למלחמה.

אבל לוי אשכול יצא למלחמה ההיא.
האם היתה זו הדרך הנכונה? כן.
האם היתה זו הדרך הקלה? לא.

· בשנת 1981, ערב הפצצת הכור העיראקי, היה סדאם חוסיין חביב העולם כולו, כיוון שנלחם נגד ה'שטן מטהראן'. כל עיני העולם היו נשואות אליו כאל מושיע מפני הפונדמנטליזם המשתולל. ובארץ, ראש האופוזיציה התנגד בחריפות לפעולה, וגם הצלחתה המבצעית לא היתה מובטחת. הפצצת הכור משמעותה היתה סטירה בפרצופו של העולם.

אבל מנחם בגין הפציץ את הכור.
האם היתה זו הדרך הנכונה? כן.
האם היתה זו הדרך הקלה? לא.

בסוף שנת 1988-תחילת-‏1989 - היה אש''ף בשיא כוחו: האינתיפאדה השתוללה, ישראל גונתה בעולם, אמריקה הגדולה פתחה במשא-ומתן היסטורי עם אש''ף - ועשרות מדינות הכירו ב''מדינה הפלשתינאית'' שהוכרזה באלג'יר. ההכרה העולמית בכך שאש''ף הוא ה''נציג הלגיטימי והחוקי היחיד של העם הפלשתיני'' לא היתה פחותה בהרבה מעוצמת ההכרה שהשמש זורחת בבוקר.

אבל יצחק שמיר לא התייאש. במשך שנה וחצי מאז, הוא נאבק נגד הממשל האמריקני, ולאחר מאמץ מדיני מרוכז, שלא היה נעים כלל וכלל - הצליח להביא לידי ניתוק יחסי ארצות-הברית אש''ף וביטול ההכרה בו - חודשיים לפני הפלישה העיראקית לכוויית.

לאחר מכן, בוועידת מדריד (שהפעם אתמקד בצדדיה החיוביים), הוא הצליח למחוק את האגדה בדבר קיומם של ''שני'' ''עמים'', ה''ירדני'' וה''פלשתינאי'' - וכפה על העולם כולו, לא רק את החרמת אש''ף מהתהליך המדיני, אלא גם את מחיקת רעיון ה''הגדרה עצמית'' ל''עם הפלשתינאי'', כיוון שהמשלחת הפלשתנאית היתה חלק ממשלחת אחת מאוחדת עם ירדן.
כל זאת - תוך כדי המשך ההתנחלויות והעדר מוחלט של התחייבות לנסיגה כלשהי.

האם היתה זו הדרך הנכונה? כן.
האם היתה זו הדרך הקלה? לא.

למרבה הצער, אנחנו ראינו מה קורה כאשר פונים לדרך הקלה, לדרכי קיצור, אלכסונין ותעתועין.

העם היהודי, ולצורך זה מדינת היהודים - נמצאים במילכוד: לאן שלא תפנה - תיתקל בשנאה: אם תעמוד על נפשה ועל האינטרסים שלה - תספוג שנאה וזעם. אם תתרפס, תוותר ותקרוס - תספוג שנאה מתוגברת בבוז עמוק, נוסף על אבידות הולכות ומכבידות בנפש וברכוש.

לכן, בידינו החלטה קשה: האם לחיות עם שנאה מעורבת בכבוד - או שנאה מעורבת בבוז.

שנאה מעורבת בבוז - סופה חיסול.

שנאה מעורבת בכבוד - סופה איזון - או לפחות סיכוי לאיזון בין רגש השנאה לרחשי ההערצה.

כאשר יצאנו למבצע אנטבה - קיבלנו (איך לא?) גל של גינויים בעולם, כי ''פלשנו למדינה ריבונית'' (ויי עלינו). אבל מצד שני היה גל של הערצה: במו עיניי ראיתי קריקטורה מאותם הימים בעיתון אחד, של גויים: סופר-מן עם מגן-דוד נושא איתו השמיימה בת-ערובה משוחררת...

אז אם נחסל מחבלים, נגרש פורעים, נגיב בחריפות על נסיונות התערבות בעניינינו והשפלת כבודנו - ללא צל של ספק נספוג שנאה - אבל גם כבוד, וגם הערכה. העולם אוהב מנצחים, והעולם יודע לכבד - גם אם לא לאהוב - את מי שיודע לכבד את עצמו ולדאוג לענייניו.

יש לנו שונאים רבים - אבל התמונה איננה שחורה: יש לנו גם בעלי ברית, ממשיים או פוטנציאליים: ארצות-הברית, הודו, טורקיה, ואפילו אירופה - אם נדע לפעול בחוכמה. יש לנו ידידים גם בתקשורת המערבית, וגם בקרב מקבלי ההחלטות - ועלינו לדעת איך לטפח אותם. אפילו בקרב שונאינו ישנם אינטרסים שונים ומנוגדים - שחלקם חופפים לשלנו - צריך ואפשר לנצל זאת. מן המפורסמות הוא שריצ'ארד ניקסון לא היה אוהב יהודים גדול - אבל אחד מהנשיאים היותר טובים לישראל דווקא.

אני סבור, שאם מדינת היהודים חפצת חיים היא, חובה עליה למצוא שוב את דרכה אל דרך המלך - דרך הציונות, כי באין חזון - ייפרע עם.

הצגת המאמר בלבד

[*] היטבת לתאר את המצב

ישראלי פזיז (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 11:14)