סופו של בית הספר?

מה זה?

סופו של בית הספר?

איציק רון (שבת, 19/10/2002 שעה 1:41)

באחרונה התבשרנו כי משרד החינוך מתכוון לאשר להורים החפצים בכך ללמד את ילדיהם בבית בתנאים מסויימים. עובדה זו מצטרפת לשורת עובדות רבות נוספות, ובהן תחילת פריחתם של בתי ספר לא שגרתיים שאינם במסגרת הממלכתית, וביקורת רבה על מערכת החינוך מצד גורמים רבים ובהם הורים ואנשי חינוך שהמהפכני והבולט ביניהם הוא ס. יזהר.

ראשיתו של בית הספר נעוצה בצרכים ובעיקר במנטליות שיצרה המהפכה התעשייתית. אלווין טופלר, המדבר על שלושה גלים (החקלאי, התעשייתי ו''הגל השלישי'') מביא בספרו ''מלחמה ואי מלחמה'' את מלחמת העולם השנייה והשואה כתופעות של הגל השני התעשייתי. הרג המוני ואחיד בשיטות ממוכנות והמוניות. אם נשליך מטופלר על בית הספר, נוכל לראות כי גם ה''חינוך'' שנוצר בעקבות הקמתו של בית הספר היה המוני ואחיד, כפועל יוצא של מאפייני התקופה התעשייתית.
אולם אנו, החיים היום בתקופת ''הגל השלישי'', מתאפיינים דווקא באינדיבידואליזם בכל תחומי הייצור, השיווק, התרבות והחברה. הפרט ומימושו העצמי עומדים במרכז חברתנו. האם עבר בית הספר מן הגל השני אל השלישי?
האנושות עוברת עתה מהפיכה טוטאלית, בתחומי הכלכלה, התקשורת, המידע והיחסים הבין אישיים. עולמנו טולטל טלטלה עזה שקשה לנו להתאושש ממנה. רק מקום אחד נשאר מחוסן ממנה בין חומותיו הבצורות: בית הספר.

והשאלה הנשאלת היא: מדוע?

הנטייה הראשונית היא להאשים את ציבור המורים, או שמא נדייק יותר ונאמר: ציבור המורות. הפמיניזציה של ההוראה היא תהליך שיכול להיות נשלט בידי ממשלות, אולם בממשלת ישראל אין איש חפץ ביקרו של החינוך באמת. ההאשמה המקובלת היא כי רמתן האינטלקטואלית של המורות ירודה במיוחד. האמנם כך הוא?
בית הספר זקוק לשינוי מהותי ויסודי, כדי להתאים עצמו לצרכי החברה אותה הוא משרת. שינוי כזה אינו יכול לבוא מתוך הרובד הבסיסי ביותר של המערכת, שכן הוא דורש משאבים ותיאום מערכתי שאינו בהישג ידו של הרובד הזה. השינויים העיקריים הנדרשים הם:
1. הקניית יכולת הסתגלות למצבים משתנים.
2. פיתוח לומד עצמאי.
3. פיתוח כישורים חברתיים המתאימים לחברה של ימינו.

ואל לנו לשכוח: את התלמיד הנכנס היום לכיתה א על בית הספר להכשיר לחיים בחברה כפי שתהיה בעוד כ 15 שנים.

מערכת החינוך עושה אי אילו פעולות זעומות המנסות להכניס שינויים כאלה ואחרים למערכת החינוך היסודי. אולם בית הספר התיכון נשאר קפוא ומאובן, עקב התמקדותו במיותר מכל - בחינות הבגרות. בחינות אלו, טקס הזובור האקדמי שאנו מכינים לילדינו, הם דרכן של האוניברסיטאות בישראל להנציח את שליטתן בהשכלה הגבוהה בישראל, תוך שמירת הכח להחליט מי ילמד ומי לא, כאשר כושר הניבוי להצלחה של בחינות הבגרות אינו עומד בשום מבחן סטטיסטי. הפיכתו של בית הספר התיכון ממוסד שעליו להכשיר את בוגרי החברה לחיים בה למוסד המכין את תלמידיו לבחינות הבגרות היא המחסום הראשון והגבוה ביותר העומד בפני החינוך בישראל כיום. מחסום כה גבוה עד שהוא מקרין הלאה, אל חטיבות הביניים ולבתי הספר היסודיים. לא המורה של כיתה א היא האשמה, רבותי, אלא דיקן האוניברסיטה. ומי שמבין את המצב לאשורו, כבר פונה בדרישה למשרד החינוך ללמד בעצמו את ילדיו. ידידי המלומדים הכותבים כאן בנושאי צבא וביטחון מרבים לזעוק מרה על כי לא ישבו בארץ מעולם לגבש תפיסת ביטחון ואסטרטגיה כוללת בנושאי ביטחונה של המדינה. ובכן, השבר בחינוך גדול עוד יותר. כאן התוצאות רחוקות יותר, אך בבואן תתייצב בפני ישראל בעייה קיומית אמיתית, שאת ניצניה אנו מרגישים כבר היום בבורות, באלימות, ובסממנים אחרים של חברה חולה.

הצגת המאמר בלבד

האם אתה בטוח כי ציוני הבגרות אינן מנבאים

מי שזוכר (שבת, 19/10/2002 שעה 11:43)