מעל ומעבר לנתניהו

הכשל המנהיגותי המתגלם כיום בתפקודה הלקוי של ממשלת הליכוד אינו מצטמצם לממדיו האינדיבידואליים של נתניהו, כאישיות מנהיגותית בעייתית, אלא הוא הרבה שורשי ומתייחס לתופעת נתניהו כנציג ילידי הארץ שאינם מסוגלים להוציא מבין שורותיהם מנהיגות אמיתית.

כשמתבוננים בעצב בשורת מנהיגי העתיד, אשר אמורים להגיח מבין צללי המפלגות המובילות, השבר התהומי מדבר בעד עצמו. הנה לבני, כמשל: ''קדימה היא הדבר האמיתי ושאף אחד לא יעז לחשוב אחרת''... השם ישמור, הרי בכל ארץ נורמלית, הצהרה אינפנטילית כזאת הייתה סותמת את הגולל על עתידו הפוליטי של כל פוליטיקאי שהיה אוויל דיו להשמיע אותה בפומבי.

האוויר הישראלי כה מזוהם ברעשי הטרחנות הישראלית, רדופת תאוות התרוצצות שאינה יודעת שובעה, עד שכל מנהיג יכול לשחרר לחללה של ארצנו אמרה אווילית עד כדי גיחוך ככל העולה על דעתו, ולצאת נקי כפיים ואפילו מחוזק (''באתי לחזק ויצאתי מחוזק''...)

קל מאוד לבקר את אישי השלטון, אך המנהיגות היא בעצם השתקפות פרצופו האמיתי של הציבור, ובמיוחד של ילידי הארץ שעד עתה הניבו גלריית מנהיגים, שכל אחד מהם יותר מסוכן למדינת ישראל מקודמו.

כנציג קלאסי של ראשי ממשלה מזן ילידי הארץ, המחיש אריאל שרון לא רק את הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול היה להפריח כל סיסמה מופרכת שצמחה מתוך דימיונו העשיר ואף לצאת מכך מחוזק, אלא גם לבצע ככל העולה על רוחו מתוך זלזול מוחלט בכל כללי הדמוקרטיה, המוסר והאנושיות ולצאת מכך גדול.

כלומר, ציבור המסוגל לספוג לתוכו מינון כה קטלני של עוולות מנהיגותיות, ובתגובה לכך לא רק שאינו נוקט בענישה פוליטית אלא אף מתאהב במנהיגות המופקרת, ראוי למנהיגיו ואינו רשאי לבוא אליהם בטענות על שום נזקים ממלכתיים הנובעים מההפקרות השלטונית.

אמרתו המפורסמת של שרון: ''מה שרואים מכאן לא רואים משם'', מסמלת יותר מכל את השבר הרעיוני הגלום בצבריות, שהכשל המנהיגותי המכרסם את אושיות מדינת ישראל הוא תו ההיכר שלה.

יתרה מזאת, הצבריות הולידה מתוכה את המוטציה הערסית, המייצגת כיום את אחד הזנים האנושיים הנחותים ביותר הרוחשים על פני כדור הארץ. מכלול המאפיינים האנושיים של הערסיות, המגלמת בתוכה מינון מרוכז של ריקנות, שחצנות, גסות, המוניות, חוצפה, פחדנות ותוקפנות, הופך אותה לאויב מספר אחד של מדינת ישראל.

כך שמבקריו החריפים של נתניהו אמורים קודם כל להתבונן בבבואת עצמם, ולפחות בדמיונם לנסות לשרבב את עצמם לתוך נעליו. עד מהרה יסתבר להם שנעלי השלטון כבולות לשלשלאות אימתניות המסרבות להיגרר בכיוון הרצוי, ובעצם בכל כיוון שהוא. זאת היא התוצאה האומללה של מחדל שלטוני מצטבר, שבתהליך השתרשותו תרמה הצבריות את חלקה המכריע.

הניוון האינטלקטואלי של הציבוריות הישראלית בא לידי ביטוי בהגמוניה המוחלטת של פוליטיקת האנשים שדחקה לפינה את פוליטיקת הרעיונות. הזירה הפוליטית הישראלית מתאפיינת על ידי פסיפס של מחנות יריבים המזוהים עם ידוענים פוליטיים, שהוכיחו את עצמם כאופורטוניסטים מועדים שמחליפים את זהותם הרעיונית על פי הרוחות הפופוליסטיות הנושבות בארץ.

הציבור אינו מתרגש מאופורטוניסטים פוליטיים, כל זמן שהם מתברכים באישיות כריזמטית, שיכולה לזכותם בכרטיס אח''מ באחת מתוכניות הריאליטי הממכרות את מעריציהן לסמי ההזייה של הבלי המסך הקטן. כך שהציבור הישראלי הוא זה השבוי בקסמיו הבוגדניים של פולחן הסלבריטאים עד כדי אובדן היכולת לעצב מנהיגות תבונית, אמיצה וראויה.

מכאן שהביקורתיות נגד מנהיגים פוליטיים היא עקרה ממש כמו המנהיגות עצמה, שכלפיה מופנים חיציה המושחזים של הביקורת האישית. שכן, כל זמן שהביקורת הפוליטית תעסוק באישים ולא ברעיונות, תלקה מדינת ישראל בתחלופה מואצת של פוליטיקאים כושלים, המשתעשעים בינם לבין עצמם במשחק כסאות מוזיקליים על מושבי הממשלה, עד כדי התדרדרות בלתי נמנעת למצב בלתי משעשע לחלוטין.

על מנת להיחלץ מהמבוי הסתום שלתוכו שוקעת מדינת ישראל, חייב הדיון הציבורי להתמקד בסוגיה הקיומית הראשונה במעלה, שתאבחן את תחלואיה של המדינה, המתבטאים בין השאר בכשל השלטוני המתמשך. אין דרך אחרת כיום למדינת ישראל אלא לברר בינה לבין עצמה מה הוא הגרעין הרעיוני השגוי בתפישת קיומו של העם היהודי בארצו, אשר היכה שורשים זרים באדמת ארץ ישראל והצמיח יישות מדינית מתחבטת, דורסנית ומנוכרת לעצמה ולעצם ייעודה הרוחני.

---