כמו בכל דבר גם בדת יש עיקר וטַפֵל. העיקר הם האמונה, עקרונות המוסר, אהבת האל וגדולתו, חכמת הדת או התיאולוגיה, הסבריה למהות העולם ולמהות האדם, למעשי האל ולישוב התמיהות שבסדרי-עולם, כמו הבעיות של ''רשע וטוב לו, צדיק ורע לו'' ופיתוח הסברים משלימים שמעבר לידע המצוי באותה תקופה, כמו גילגול הנשמות הדרוזי או הבודהיסטי, רעיון הגמול שמעבר לעולמנו, כמו האמונה בדתות המונותיאיסטיות בקיומם של גן-עדן וגהינום, ועוד ועוד כהנה וכהנה, עד לאינסוף רעיונות והמצאות אנוש, אשר המשותף להם הוא שאין אפשרות להוכיחם או אף להציג את קיומם באופן הנתפס בחושינו, או במחשבה נְקִיָה מאמונות טפלות. כוהני הדתות קוראים לכך ''אמונה'': כפי שאתה מוזמן, או נדרש, להאמין בַּאֵל כך אתה גם נדרש להאמין בעולם המטפיזי: כסא הכבוד, שכל הנשמות חוזרות אֶל מרגלותיו ונשלחות שוב לִיְלוּדִים חדשים, אותם גן-עדן וגיהינום ומערכת המיון שבשעריהם, מלאכים ושדים, וכל מה שהרבנים, הכמרים, האימאמים, כוהני כל הדתות ורופאי-האליל המציאו במשך הדורות.
בצד העיקר והמהות של הדת קיימים כללי הַטֶקֶס, או כללי הפרוצדורה. אלה כוללים את דרכי עבודת האל: הקרבת הקורבנות, התפילות, הטקסים השונים וכן מצוות שעל המאמין לקיים בחיי היומיום. בעוד שהנוצרים מחוייבים להצטלב פה ושם, הכנסיה ביטלה את רוב מצוות היומיום המחייבות בדת היהודית ובכך הקלה על קבלת הדת הנוצרית ברומא, שהגיעה לסוף דרכה האלילית זמן לא רב לפני שהתמוטטה מדינית. המוסלמים נקראים לחמש תפילות ביום, לעבור ברית מילה בגיל 13, ולהמנע מאכילת חזיר ומשתית אלכוהול. המהדרים גם נדרשים לעלות לרגל למכה.
ביהדות המצוות המעשיות שונות בתכלית השינוי: ההנחיות כיום יורדות לפרטי-פרטים. היהודי המאמין נדרש לפנות לאל מיד מִשֶׁנֵעוֹר, לִיטוֹל ידיו בטרם יצעד אפילו לשירותים, לברך ברכת ''אשר יצר'' עם צאתו מבית-הכסא (ובכך לשתף את בוראו בחוויה). עליו שוב ליטול ידיים, להניח תפילין מעור בהמות כשרות שגם הפרשיות שבתוכן כתובות על קלף דק מעור בהמה. ה''שולחן ערוך'', המכתיב ליהודי את חייו, אפילו קובע איזו נעל על המאמין לִשְׂרוֹךְ תחילה. במאכלים עליו להזהר מאד לבל יחטא באכילת בשר חיה, דג או עוף שאינם כשרים ואשר כשרותם הוכחה באישור הרבנות, או בית-דין-צדק של רב זה או אחר, שאינו עושה מלאכתו רק לשם שמיים, אלא גובה על כך טבין ותקילין. עליו להמנע מעירוב בשר וחלב ומוצריהם, ולברך ברכות שונות, לפי סוג המאכל או המשקה, לפני ואחרי הארוחה. הוא מוגבל בדיני נידה ביחסיו עם רעייתו, בבחירת בגדיו (שעטנז) ועוד, ועוד לאינסוף. יהודי כשר חייב כיום, למעשה, להקדיש לקודש, אפילו מבלי משים, את רוֹב שְׁעוֹת עֵרוּתוֹ.
הבה נעזוב עתה את יתר בְּרוּאֵי-הַאֵל ונדבר עתה רק ביהודים וביהדות.
לא תמיד היה כזה מצבו של היהודי. ידוע לנו שבימי מלכות ישראל ויהודה אפילו ספר התורה נעלם מן העם, עד ששב ונתגלה בימי המלך
יאשִׁיָהוּ (ראה מלכים ב', פרק כ''ב). בצד עבודת הקורבנות לא חגג אז העם אפילו את חג הפסח. אפילו תפילות אחידות לא היו. יאשִׁיהו קרא את ספר התורה לעם וחידש את חוקיו ומצוותיו. אלא שכבר בנו ונכדו שבו לעבודת הגילולים עד לחורבן בית ראשון. שורו וראו נא מה השתנה מאז.
עֶזְרָא הַסוֹפֵר, עלה עם
זְרֻבָּבֶל,
נְחֶמְיָה ושאר גדולי-האומה מִגַלוּת
בבל ברשות המלך הפרסי
כּוֹרֶשׁ. הם בנו יחדיו את בית-המקדש השני. עזרא נוכח כי העם אינו בקיא במצוות ואינו מקיים שום טקס דתי, על כן, בצד הבניה הפיזית של בית-המקדש וחידוש העבודה בו [הקרבת קורבנות] הנהיג את התפילות ויצר, למעשה, את ''הסידור'' הראשון, דהיינו ספר התפילות, בהיקף מצומצם לאין שיעור מהיקפו כיום, ודרש מן העם לשאת מדי יום תפילות, רצוי בציבור, בְּמִנְיָן של עשרה, אך גם כיחידים.
אז עדיין היו הדרישות סבירות. בבית-המקדש התקיימה עבודת הבורא. הַלְוִיִים שָׁרוּ את שִׁירוֹ-שֶׁל-יוֹם. הכוהנים, כנראה בעיקר מבית צָדוֹק, הקריבו קורבנות, והעם עלה לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה וביתר הימים חי את חייו בעיירות ובכפרים.
לא היו אז רבנות, ישיבות ובחורי-ישיבות, לא מערכת כשרות, לא חצרות של ''אַדְמוֹ''רִים'' ו''בָּאבּוֹת'', ולא היו דרישות מופרזות מהאדם הפשוט. כולם נשאו בעול באופן שווה, במסים, בעבודות הציבוריות ובשמירת הסדר והבטחון. ...בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָׁלַח (נחמיה ד', יא').
לימוד התורה, שכאמור שבה ונתגלתה בְּסִפְרִיַת המקדש הראשון רק כ-150 או 200 שנה קודם, בימי יאשִׁיָהוּ, החל על-ידי פשוטי-עם, לאו דווקא כוהנים. בתום יום עבודתם נפגשו אנשים ללמוד יחדיו, לספר על אשר למדו מרבותיהם, ולחדש חידושים. דברי אותם חכמים קובצו יחדיו בקובץ ''הַמִשְׁנָה'', ומאוחר יותר, כעבור עוד 300 שנה, שוב קובצו הדברים בבבל ב''
תלמוד הבבלי'', ודברי החכמים בארץ-ישראל ב''
תלמוד הירושלמי''. נוצרה שכבה של משכילים שהרחיבו דעת וגם לימדו את בני-העם הפשוט ובכך יצרו מעמד מיוחד של ''תלמידי חכמים''. באותה תקופה נוצרו הישיבות הגדולות. מוכרות לנו הישיבות הגדולות בְּבָּבֶל:
סוּרָא,
נְהַרְדֵעַ וְ
פּוּמְבֶּדִיתַא. שלא כִּבְיָמֵינוּ. בהם כל תלמיד בינוני. ואף שׁוֹטֶה, יושב בישיבה כדי שלא לעמוד לשירות העם בצבא, אז התקבלו ללימודים רק טובי-הטובים שבתלמידים, כמפורט במסכת סנהדרין. בארץ ישראל הלכו רבים אל גדולי-התורה, שִׁיחֲרוּ עָל פִּתְחָם ולמדו תורה מפיהם בבתי-מדרש. כך מוכרים לנו, מעט מאוחר יותר עשרות אלפי תלמידיו של
רבי עקיבא.
נוצר מעמד חדש, של תלמידי חכמים, שֶׁטִיפִּין טִיפִּין החלו מתחרים על מעמדם בחברה. הכוהנים לבית צדוק, או ''הצדוקים'', כבר לא היו המעמד המשכיל היחיד בחברה. אָמְנָם הם היו עדיין המעמד השליט, בעל קרקעות והון, אך אותם פשוטי-עם שעלו במעלות התורה וההשכלה, שמו דגש על הלימוד ופחות על הקרבת הקורבנות. הם באו מן העם והיו מקובלים עליו, לימים כּוּנוּ ''הַפְּרוּשִׁים''. גישת הפרושים היתה להיטיב עם העם, להשכילו ולא לִרְדוֹת בו כפי שעשו רבים מהצדוקים. אַט, אַט עברה ההנהגה לידיהם.
משחרב בית (המקדש ה) שני, חדלה עבודת הקורבנות והצדוקים איבדו את כהונתם, עושרם ומעמדם המיוחס, הוקמה הישיבה ''כרם דיבנה'' וההנהגה הרוחנית עברה לחלוטין לידי הפרושים.
בגולה עברה ההנהגה לידי הרבנים. הם רכשו ידע רב בגמרא ופוסקים, הם הנהיגו את הקהילות היהודיות בטוב וברע. חלקם היו עניים מרודים, אך עוֹנְיַם לא גרע ממעמדם וממנהיגותם. רובם שימשו דוגמא לעם בצניעותם, בלמדנותם ובאהבת-ישראל והבריות. גם חלק מתכונות נעלות אלו אבד במשך הדורות.
מהלך החיים חִיֵב ליתן פתרונות לשאלות השונות שניעורו בקהילות. בכל מקום ה''מָרָא דְּאָתְרָא'', רב המקום, השיב לשאלות ופתר את הבעיות. אם התקשה- תמיד יכל לפנות לגדול ממנו בחכמה וביראה ולקבל את עצתו. עד היום מוכרות לנו 'אגרות הרמב''ם' לחכמי-תימן ו'ספרי השו''ת', השאלות ותשובות, שחברו ושלחו גדולי ישראל.
נראה שבכל דור ודור, מאז עזרא הסופר, שהורה על התפילה בסידור שהכין, ועל גירוש הנשים הנוכריות, ובודאי מחורבן בית שני, נוספו עוד ועוד תפילות לסידור ורבני הדור גזרו עוד ועוד גזרות על הציבור. לרוב-נדרשו גזירות אלו. בכל שם שיקרא להן, כמו ''תקנות הקהל'', להחזקת הקהילה היהודית מאוחדת בתוך סביבה עוינת. כך הוטל חרם דרבינו גרשון, שאסר לשאת יותר מאשה אחת, אולם בין לבין - ובעיקר בדורות האחרונים ממש - הפכו גזירות אלו תכופות ומקשות יותר ויותר את החיים, במקום להקל עליהם. חלק מהגזירות מיותרות לחלוטין ולא באו אלא להעצים את מי שגזר עליהן.
דוגמאות? רק לפני 60 שנה היו ערבים עוברים עם עדרם ברחובה של עיר וחולבים לקערותיהן של בנות-ישראל כשרות חלב ישר מן העטין. היום - אסור הדבר באיסור חמור וההנמקות שונות. חייבים הכשר של בד''צ!!
באותם ימים נמכרו דגים ועופות בחנויות נפרדות מחנותו של הקצב. מדין תורה אין איסור לאכול עוף, או דג, עם מאכלי חלב, שכן מצוות ''לא תבשל גדי בחלב אמו'', שממנה נגזרו כל דיני איסור בשר וחלב, אינו תופס לגבי עופות, שאינם מייצרים חלב כלל. אולם במחצית המאה הקודמת לערך קבע מי שקבע כי יש חשש שיהודים לא יבדילו בין בשר עוף לבשר בהמה, ועל כן אסרו גם את אכילת העוף עם מוצרי חלב. למותר לציין עד כמה מקשה גזירה זו על הציבור ועל קבלת תעודת הכשרות למסעדות ויצרני מזון. גברים ונשים נסעו אז יחדיו, צעדו על אותן מדרכות גם בשכונת מאה שערים ומעטות בלבד כיסו את שערן.
עתה, מזה שנים, מתנכלים חמומי-המח של העדה החרדית לנשים. הבגדים התארכו עד מתחת לקרסול, ודרישות הכיסוי הגיעו לממדי טירוף, כמו אותה אם מתעללת מבית-שמש ש'כיכבה' לאחרונה בעתונות הפלילים. נקבעו בחנויות תורים נפרדים לגברים ולנשים, וכך סדרי-ישיבה באוטובוסים ואפילו הקצאה של מדרכות נפרדות. מישהו נזכר שבאיזה מקום נקבע ''קול באשה ערווה'', אף שֶׁ
מִרְיָם הנביאה, אחות
משה, וּ
דְבוֹרָה הנביאה, אותה ''ז'אן דארק'' של
ברק בן-אבינועם, לא הססו לשיר שירות מופלאות קבל-עם ועדה. נאסר על גברים להקשיב לשירת אשה או לראותה על במה. כך גם ''שיער באשה ערווה'' – תחילה נאסר על נשים נשואות לגלות שערן, והקיצונים אף דורשים מנשותיהם להסיר כל שערן עד קרחה, ממש כדין שבוית-מלחמה. למחמירות פחות הותר לחבוש פאה העשויה משיער של אשה אחרת. לפי הגיון זה הנשים החרדיות נשאו ערוותן של נשים אחרות על ראשן... לאחרונה גם פאות אלו נאסרו ולאחר מכן חלקן הותר. מעמד האשה החרדית מתדרדר והולך. מה קורה כאן? האם הושפענו מהצ'אדר האיראני? או אולי הגברים החרדים נעשו כה תאוותנים שהם חוששים לראות אשה מקרוב, שמא יאבדו שליטה? היכן הכבוד לאשה, לַאֵם, לַאֲחוֹת ולרעיה שֶׁגָם הֵן, עַל יְפִי-פְּנֵיהֶן וְחִיטוּבֵי גּוּפָן, נבראו בְּצֶלֶם אלוהים?
כמה תופעות חדשות החמירו את המצב. ראשית, יהדות המזרח המסורתית, אשר בדרך כלל היתה סובלנית והגיונית, הושפעה מכך שחלק מרבניה למדו בישיבות ליטאיות חרדות והביאו לקהלם את החומרות הנוהגות בעדה החרדית. גם הקמתה של תנועת ש''ס, הביאה ליתר החמרה בדת.
תופעה אחרת היא ההתחרדות של חובשי ''הכיפות הסרוגות''. אלה הותקפו ע''י הרבנים החרדים כ''לא דתיים מספיק'' מצד אחד, ובשל הליכים פוליטיים מפוקפקים, פיצולים ומלחמת-כסאות, לרבות זליגה של חלק מאנשיהם לש''ס, קטנו משמעותית ואיבדו את כוחם הפוליטי, ועם זה – גם את מעמדם הדתי. באופן זה הקצינו בדתיותם. בשנות השישים עוד לבשו שם מכנסיים קצרים, רקדו, גם בקיבוצים וב'
בני-עקיבא', תנועת הנוער של
המפד''ל, ריקודים מעורבים, ואחר התפילה בשבת, בקיבוצי עמק
בית-שאן הלוהט בקיץ, עוד הלכו יחדיו לשחות בבריכה. היום הדבר בחינת בל יראה ובל ישמע.
נקודה שלישית היא תופעת ''החזרה בתשובה''. חלק ניכר מאד מהחוזרים בתשובה לא הפנימו כלל את היהדות לעומקה. ראשית לכל הם אימצו את סממניה החיצוניים. הנשים מכסות ראשיהן, הגברים מוציאים חוצה את ציציותיהם והכיפות שלראשיהם גדלות משנה לשנה. הם בטוחים שמצאו את הדרך הנכונה ומיד רואים זכות וחובה לעצמם לנסות ולכפות את דעותיהם על אחרים. רובם ככולם לא התעמקו בתלמוד וב
רמב''ם, בשו''ת ובספרי המוסר. חלק מהם החל מיד לקרוא ב''
זוהר הקדוש'' ולעסוק בחוכמת הנסתר. רבי עקיבא היה תלמידו וחברו של
אלישע בן-אבויה, מגדולי חכמי-ישראל, אשר נפגע משנכנס לפרד''ס ועיין בסודות. על רבי עקיבא נאמר: ''תוכו אכל, קליפתו זרק''. רבים מהחוזרים בתשובה בימינו אכלו את הקליפה, אימצוה לליבם, ואל ''התוך'', אל מהות היהדות, כלל לא הגיעו.
אל מול תופעות אלו ניצבת בישראל הנהגה חילונית חסרת-ערכים ומושחתת. מאחר והנהגה זו חפצה לשלוט היא זקוקה לכח הפוליטי של המפלגות החרדיות, ועל כן אין המנהיגות החילונית עומדת על צרכי המדינה ומזרימה סכומי-עתק בהסכמים קואליציוניים גלויים וסמויים. בצד מערכת החינוך הכללית הולכת ומתחזקת המערכת של ''
אל המעיין''. בשל רמתם הירודה של מוריה והשכר הזעום המשולם להם יש בידה להציע שעות לימוד ארוכות וארוחות חינם. יותר ויותר הורים מעדיפים, משיקולים כלכליים גרידא אך גם מתוך רצון למנוע מילדיהם לשרת בעתיד בצבא, לשלוח את ילדיהם למוסדות אלו שאינם נותנים לתלמידיהם את ההכשרה הראויה לעולם המודרני. אולם- הבה ונחזור לענייננו.
ההתפתחויות האמורות הפכו את הדת למוקפת חומות וגדירות של גזירות ואיסורים. לא בִּכְדִי החרדים הקיצונים מגדירים עצמם ''
נְטוֵּרי קָרְתָא'', לאמור: ''שומרי החומות''. הם הקיפו עצמם בחומות בצורות ובלי משים , ואולי דווקא כן בכוונת מכוון, סגרו עצמם בכלא רם חומה. תופעה זו, בעצמה נמוכה יותר, אופיינית לדת כיום. הקהל הדתי כלא את עצמו בקונכיה, וכמו שבלול ורכיכות אחרות הוא מעבה וחזק כל הזמן את הקונכיה הזו. וממש כאותה רכיכה הריהו מוגן מהשפעות חוץ בתוך הקונכיה, אך בו בזמן הוא אסיר בתוכה, חסר כושר תנועה, הסתגלות והתקדמות, ותלוי לחלוטין בזרמים חיצוניים בתקוה שיביאו מזון אל פי הקונכיה.. אם היה לו אי-פעם שלד, פיזי או מוסרי, הוא מאבד אותו לטובת הקונכיה החיצונית ובתוכה הוא נותר רכיכה.
למרבה הצער בקונכיות אלו לא נוצרות פנינים.
מה נותר לנו לעשות? רק לקרוא לשוכני הקונכיות: צאו, צאו אל השמש ואל האור. תורה אורה. הדת היהודית היא נפלאה ורבת תוכן, חוכמה, מוסר, רעיונות נשגבים. יש בה פנינים, מרגליות ויהלומים. אל תשקיעו כל הגיגיכם ומשאביכם בביצור הקונכיה. היא אינה מגן אלא אזיקים וכבלים.
דַת בְּקוֹנְכִיָה
יושבי הקונכיות ייצאו גם ייצאו בבוא הזמן מקונכייתם
