על עכברים ואנשים

חוקרי מדעי ההתנהגות מרבים לבצע ניסויים על עכברי מעבדה. בסוג אחד של ניסויים כאלה נותנים לעכברים להתרוצץ בתוך מבוך המכיל מספר רב של פניות ודרכים המובילות לשום מקום. המטרה בניסויים האלה היא לראות אם ותוך כמה זמן העכברים יצליחו למצוא את הדרך המובילה למוצא מהמבוך או לנקודה בה מחכה לעכבר תגמול בצורה של חתיכת גבינה או איזה מעדן אחר הערב לחיכו. גם העכבר המוצא את פתח היציאה מהמבוך מתוגמל בצורה נאותה. בניסויים חוזרים החוקרים יכולים למדוד כמה זמן לוקח לעכברים לאתר את הדרכים המסתיימות ללא תכלית ולדלג עליהן. ניסויים כאלה משמשים בידי החוקרים כלי עזר ממנו הם מסיקים מסקנות על התנהגותם של בני אדם. אינני יודע אם אי פעם נעשה ניסוי כזה בו למבוך אין מוצא ואין שום נקודה בה העכבר מקבל תמורה כל שהיא בשל עצם ההגעה אליה. היה מעניין לדעת אם מי שהוא חקר איך העכברים היו מתנהגים אם הם היו מוצאים את עצמם תקועים במצבים ללא מוצא כאלה לאורך זמן, מצבים בהם לכל אשר יפנו וכל מה שיעשו הם תמיד יגיעו למבוי סתום, ללא כל תמורה וללא כל סיכוי שמה שהוא ישתנה. שאלה אחרת, מעניינת לא פחות, היא אם מישהו חשב אי פעם לעשות ניסויים דומים בכיוון ההפוך, ניסויים בהם בני אדם ממלאים את התפקיד של עכברי המעבדה, ניסויים מהם החוקרים יסיקו על התנהגותם של בעלי חיים. חוששני, כפי שנראה להלן, שהתוצאות של ניסויים כאלה לא יחמיאו לבני האדם.

לא צריך להרחיק לכת, המציאות מספקת לנו ניסוי כזה מן המוכן. במבוך המדיני של המזרח התיכון מתנהל זה שנים מרוץ מטורף בו כולם עסוקים בחיפושים אחרי השלום שמעבר לאופק. זה מרוץ בו כל המשתתפים הם הולכי על שתיים. זה מרוץ בו החתך האנושי של משתתפיו כולל גדולי עולם, ראשי מדינות ופוליטיקאים מן השורה, בעלי תוארים אקדמאיים, הוגי דעות, אמנים יוצרים, סופרים, עיתונאים וכוכבי במה, פובליציסטים ויוצרי דעת קהל, ועוד ערב רב של פעילים למיניהם. ההמון הזה נע ללא הרף בדרכי העקלתון של המבוך כשהפרס הגדול יינתן לזה שימצא את ''חלון ההזדמנויות'' דרכו אמור להגיע השלום. על מנת להגביר את המתח ולהוסיף עניין, למשתתפי המרוץ מוצגים לעתים מזומנות אתגרים בדמות של כל מיני פתרונות כזב, מקסמי שווא הנושאים את כל הסממנים החיצוניים של שלום אך בפועל אינם אלא תעתועי דמיון. או-טו-טו מנצנץ השלום, כל מה שנותר זה להושיט את היד אל מבעד לחלון, והנה שוב מפח נפש – נמוג החלום. עכברי המעבדה, אותם תארתי בקטע הקודם, לומדים מהר מאוד אלו מהפתחים במבוך אינם מובילים לשום מקום, אלו מהמסילות האפשריות מסתיימות בקיר אטום, ונמנעים מלחזור ולנסות אותם שוב. עכברי מעבדה גם אינם מנסים לנגוס יותר מפעם בחתיכת פלסטיק או פתיון אחר הנראים כגבינה. לא כך אצל ההולכים על שתיים. אלה אינם מתייאשים לעולם. פעם אחר פעם הם מגיעים למבוי סתום, אבל זה לא מונע מהם לנסות שוב. פעם אחר פעם הם הולכים שולל אחרי פתרון יצירתי שכבר נכשל בעבר, אבל תמיד הם מוכנים לקנות שוב את הלוקש. הם אף פעם לא מאבדים את התקווה. הם משוכנעים שאם ידפקו את הראש בקיר מספיק פעמים ומספיק חזק, מה שיישבר זה לא הראש אלא הקיר. בינתיים זה עוד לא קרה.

התנועה חסרת התכלית של עדת שוחרי השלום נושאת הרבה מהסממנים של תופעה מתחום הפיסיקה, תחום בו אני קצת מתמצא, תופעה המכונה על שם זה שגילה אותה בתחילת המאה ה-‏19, ''תנועת בראון'' (Brownian Motion). התופעה הזאת נחקרה ביסודיות ע''י פיסיקאים במהלך אותה המאה¹תנועת בראון נגרמת על ידי התנועה התרמית של מולקולות החומר. התנועה הזאת נשלטת על ידי חוקי המכניקה הסטטיסטית ומתנהלת בהתאם לחוקי ניוטון. רבים בציבור חושבים בטעות שהאספקטים הסטטיסטיים של הפיסיקה הם תופעה מודרנית, בלעדית לפיסיקה המודרנית (תורת הקוונטים). המכניקה הסטטיסטית היתה חלק אינטגרלי של הפיסיקה הקלאסית ואיפשרה להבין את חוקי התרמודינמיקה. ההסבר המלא והמדוייק של תנועת בראון ניתן על ידי אינשטיין. זו היתה אחת משלוש העבודות שהוא פרסם בשנת 1905, ש''העלו אותו על המפה''. בשנת 1921, כשהוענק לו פרס נובל עבור ההסבר של האפקט הפוטואלקטרי, בין הנימוקים לפרס הוזכר גם ההסבר שלו לתנועת בראון. תורת היחסות הפרטית (העבודה השלישית משנת 1905) ותורת היחסות הכללית שבאה יותר מאוחר לא נחשבו למבוססות מספיק כדי להצדיק הענקת פרס נובל.. זו תנועה של חלקיקים הנמצאים בתרחיף (suspension) בתוך גז או נוזל, תנועה שהיא מקרית לחלוטין ושאיננה מובילה לשום מקום. פיסיקאים משתמשים במונח ''הליכה אקראית'' (random walk) בהקשר הזה, כשבספרי הלימוד מקובל להשתמש באנלוגיה להליכה של שיכור היוצא מן הבר כטוב לבו ביין, ומנסה למצוא את דרכו הביתה. לא ניתן לחזות לאן השיכור יגיע. לכל היותר אפשר להעריך עד כמה הוא יתרחק מן הבר אחרי מספר נתון של צעדים. המטאפורה של השיכור הולמת באופן יוצא מן הכלל את עדת הוזי השלום בישראל. השפעת אדי אלכוהול השלום המדומה אותם הם ספגו בבר של אוסלו לא פגה, וגם היום, כשחלפו כבר למעלה משלוש עשרה שנים מאותו קיץ עליז בירכתי הצפון, אין להם עדיין צל של מושג לאן הם אמורים להגיע. מאז ועד היום הם עברו כברת דרך ארוכה (לפחות כשמודדים אותה במושגים של מספר הקורבנות וההרעה במצבה האסטרטגי של ישראל), ועדיין הם בראשית הדרך, כאילו כלום לא קרה. עם מפה ובלי מפה, הם ממשיכים לנוע ללא כיוון וללא תכלית כשיכורים הלומי יין, פעם לג'נבה ופעם לקמצ'טקה, משם לטימבוקטו ולאחרונה, כך מספרות השמועות, ישנם כבר האורזים את מזוודותיהם בציפיה לקבלת הזמנה לביקור במכה. ''לשמור על המומנטום'' ממשיך להיות צו השעה.

אם כל המתרחש היה מתמצה בניסוי מעבדתי בלבד או בתרגיל אינטלקטואלי בסמינריון באוניברסיטה, ניחא. אבל לא זה המצב. מושגים כמו ''פתרונות יצירתיים'', ''יוזמות שלום'', ''חלון הזדמנויות'', ''אופק מדיני חדש'', אינם יורדים מעל סדר היום, והעיסוק הבלתי פוסק בהם איננו מותיר מקום וזמן לשום דבר אחר.

ועדת ווינוגרד עוסקת בימים אלה בארועי קיץ 2006. חלק ממסקנותיה כבר התפרסם וחלק אחר יראה אור בימים או בשבועות הקרובים. הוועדה איננה וועדת חוקרת כפי שמוגדר בחוק. הוועדה, כפי שכתבתי במאמר קודם (שמעון לעזרת העם), היא ועדה בודקת. תפקידה הוא למצוא ''מה לא היה בסדר'' כדי שאפשר יהיה לתקן. אין זה מתפקידה להטיל האשמות ויותר מזה, אין זה מתפקידה למצוא אשמים. אם היא בכל זאת תעשה זאת כפי שמרמזים לנו יודעי דבר בתקשורת, יתעורר ויכוח בשאלה ''מי שמך'', ותעלה השאלה האם הוועדה יכולה לאכוף את מסקנותיה. שאלת השאלות תהיה כמובן האם יהיה זה בסמכותה של הוועדה להורות לאלה שמינו אותה ''להסיק מסקנות''.

שאלה אחת ישנה, שלמרות שהיא אולי חשובה יותר מכל, היא כלל לא נדונה בוועדה. השאלה הזאת מלכתחילה לא הוגדרה כיעד לבדיקה. השאלה היא מה היתה תרומת האווירה הכללית, אופוריית השלום, לארועי הקיץ האחרון. בהעדר מונח יותר מוצלח, אשתמש בביטוי אידיאולוגית אוסלו. מה היתה תרומתה של אידיאולוגית אוסלו לכרסום ביכולתו של צה''ל להתמודד עם האתגר שעמד בפניו?

מרומא העתיקה ירשנו את האימרה ''הרוצה בשלום יכון למלחמה'' (Si vis pacem, para bellum). הפרוש המקובל של האימרה מתייחס לצד החומרי של המוכנות – כמויות ואיכויות של נשק ותחמושת, גודלו של הצבא ותשתית התמיכה הלוגיסטית. חשוב לא פחות הוא הצד הנפשי של המוכנות – עצם הנכונות להילחם בעד השלום. בהעדר נכונות כזאת, חלום השלום ימשיך להשאר מעבר לאופק, בדומה למה שנאמר למשה במקרא ''כי מנגד, תראה את השלום; ושמה, לא תבוא''. במלחמת העולם השניה הצבא הצרפתי נהנה מיתרון מספרי משמעותי על הצבא הגרמני והוא לא סבל מנחיתות משמעותית בציוד ונשק גם אם האיכות היתה קצת פחות מאשר זו של הגרמנים. לעומת זאת הוא היה מחופר ומאורגן מאחורי קו ביצורים משוכלל ביותר שהיה בלתי חדיר לחלוטין לאמצעי הלוחמה של התקופה. עם כל זה הצבא הצרפתי, בשל חוסר נכונות נפשית להלחם, התמוטט כמו מגדל קלפים ונחל תבוסה מחפירה שבעקבותיה נגזרו על הצרפתים ארבע שנות כיבוש משפיל, כיבוש שהגיע אל קיצו רק בזכות זה שלמישהו אחר היתה הנכונות הנפשית להילחם עבורם.

בעקבות האורגאזמה הנפשית של אוסלו הפכו ההכנות לשלום להיות חזות הכל (''תעברו לבניית בתי מלון במקום ביצורים'' היתה קריאתו של פרס ליישובי הצפון בעקבות חתימת הסכמי אוסלו). צבא שעבורו ההכנות לשלום הן עיקר, לא יכול להיות מוכן למלחמה. צבא שכל עיסוקו הוא בהכנת השלום – התנתקות, התכנסות, התקפלות והשד יודע מה עוד, צבא כזה שוכח שהנכונות להלחם היא הדבר היחיד שיכול להבטיח את השלום. צבא המתחנך על כך שאת השלום אפשר לקנות, צבא כזה, מטבע הדברים לא ישקיע בפיתוח הנכונות להלחם. במדינת ישראל שאחרי אוסלו ההכנות לשלום באו על חשבון הנכונות להלחם. צבא שאינו מוכן (נפשית) להלחם יפסיד במלחמה ויפסיד גם את השלום. משל כאילו נאמר ''הרוצה במלחמה יכון לשלום''. עבור שלושת המופלאים (אולמרט, לבני ופרץ) המובילים את המדינה, הקו המנחה הפך להיות à la paix comme à la paix. החלטות מוטעות שהתקבלו ושגיאות שנעשו, לא בחלל הריק התרחשו. הן צמחו מתוך התשתית האידאולוגית שיובאה מאוסלו, תשתית בה ''לא עוד מלחמה'', ''לא עוד ניצחון'', ''הכיבוש משחית'' הן סיסמאות הנישאות בפי כל. ''ממשלה חלולה'' הגדיר אותם הסופר דוד גרוסמן. בשל החלל הזה דוד גרוסמן נאלץ לשלם את המחיר היקר ביותר שאפשר לתבוע מאדם, אבל לשאלה מה הוא וחבריו הסופרים תרמו להיווצרות החלל אין דוד גרוסמן מוכן לענות.

כל זה הוא ''מחוץ לתחום'' עבור ועדת וינוגרד. זה לא מופיע בכתב המינוי שלה. ועדת וינוגרד לא תבדוק את המטען האידאולוגי שהובא מאוסלו. למעשה אף אחד לא יבדוק את המטען הזה. הוא ימשיך להיות אבן הפינה של מדיניות ממשלת ישראל ויהיה תלוי על צווארה כאבן ריחיים שתגרור את מדינת ישראל לתהום. מתווכחים ומנהלים דיונים מקיפים על ה''ויתורים הכואבים'' אותם ישראל תצטרך לעשות במחיר השלום, ומסרבים להכיר במציאות שארועי הקיץ האחרון וארועים דומים שיקרו בעתיד הם הם המחיר האמיתי של שלום הכזב לו מטיפים נושאי דגל ''שלום עכשיו''. בהעדר דיון רציני בנושא הזה, חוששני שכל מה שוועדת ווינוגרד תמצא ותמליץ, עם או בלי מסקנות אישיות, יהיה חסר תועלת וללא כל תכלית, מעין כוסות רוח למת.

במעבדות המחקר העכברים ימשיכו להתרוצץ במסילות הפתלתלות של המבוך, והחוקרים ימשיכו לפרסם מאמרי מחקר בהם ינותח כושר הלמידה של העכברים. בחוץ, על הקרקע, עדת שיכורי שלום אוסלו תמשיך לנוע כסומא בארובה בלי תכלית וללא מטרה. חוקרים לא ימדדו את האינטליגנציה של ההולכים על שתיים וגם לא תישאל השאלה למה מה שברור לכל עכבר, מבינתם של הולכים על שתיים נבצר. על כושרם של ההולכים על שתיים לא ללמוד מנסיון העבר לא יכתבו מאמרי מחקר.

1. תנועת בראון נגרמת ע''י התנועה התרמית של מולקולות החומר. התנועה הזאת נשלטת ע''י חוקי המכניקה הסטטיסטית ומתנהלת בהתאם לחוקי ניוטון. רבים בציבור חושבים בטעות שהאספקטים הסטטיסטיים של הפיסיקה הם תופעה מודרנית, בלעדית לפיסיקה המודרנית (תורת הקוונטים). המכניקה הסטטיסטית היתה חלק אינטגרלי של הפיסיקה הקלאסית ואיפשרה להבין את חוקי התרמודינמיקה. ההסבר המלא והמדוייק של תנועת בראון ניתן ע''י איינשטיין. זו היתה אחת משלוש העבודות שהוא פרסם ב-‏1905, ש''העלו אותו על המפה''. ב-‏1921, כשהוענק לו פרס נובל עבור ההסבר של האפקט הפוטואלקטרי, בין הנימוקים לפרס הוזכר גם ההסבר שלו לתנועת בראון. תורת היחסות הפרטית (העבודה השלישית מ 1905) ותורת היחסות הכללית שבאה יותר מאוחר לא נחשבו ל''מבוססות מספיק'' כדי להצדיק הענקת פרס נובל.

---