(לא) הלשון של המדינה

האמת ניתנת להיאמר כי בטרם בחירת כותרת זו, נבחנו כמה כותרות אחרות שעשויות היו להתאים לנושא הכי מדובר בעת האחרונה בפוליטיקה הישראלית, והן:

• ''לשון הרע'',
• ''לשון נופל על לשון'',
• ''לשון הדיוט'',
• ''לשון המאזניים'',
• ''דבקה לשונו לחיכה'',
• ''האריך לשונו'',
• ''שימוש הלשון'',
• ''אריכות לשון''.

אך נבחר מה שנבחר, ולענייננו:

לא צודק כלל היועץ המשפטי לממשלה באומרו כי לו היה בעל העבירה מתחרט על מעשהו ומביע חרטתו בפומבי על ידי התנצלות בפני הנפגעת – אזי במצב זה לא היה מוגש כלל כתב אישום נגדו והפרשה הייתה נסגרת בחדרי חדרים.
כתב אישום צריך להיות מוגש על בסיס העבירה ולא על בסיס החרטה, או כל התנהגות אחרת שלאחר מעשה.
העונש צריך להינתן בהתאם לעבירה הנעברת ולא בהתאם לשום קריטריון אחר.
שאם לא כן, ירחק הצדק מן המוסר, והדין יעודד ויכשיר ביצוע מעשים מגונים, בתנאי שתובע אחריהם חרטה...
אוסיף ואומר כי גם מחילת הנפגעת לא הייתה אמורה לבטל את כתב התביעה ואת האישום שבא בעקבותיו.

החברה בכללותה מוקיעה מעשים מגונים, הנעשים בניגוד לחוק תוך פגיעה בזולת ואינוסו, גם כאשר הנאנס מוחל, כי עניין הוא לחברה, לכלל, לרמת המוסר הנכפית בחוק, ולא לפרט שנפגע ושכח, או שאנס ופוצה.
בעבירות פליליות התובעת היא המדינה מתוקף תפקידה לשמור על רמה נאותה של התנהגות ועל חופש אזרחיה, ובמבחן זה אין מעמד לנפגע העבירה ואין בכוחו ''לוותר'', קל וחומר – אין מעמד כזה ליועץ המשפטי לממשלה [לוותר בשמו של נפגע העבירה], כי לא בשמו הוא פועל ולא הנאנסת היא ''הלקוחה'' של היועץ המשפטי לממשלה בבואו להכין ולהגיש כתב אישום נגד עבריינים.

היועץ המשפטי הפסיד נקודות, כמשפטן, בטענתו זו, ובנוסף, הופיע בציבור כמי שאינו שלם עם מעשיו המקצועיים וכמי שעלול להיות נתון לשיקולים זרים ולנסיבות שאינן צריכות כלל להיבחן על ידו ואפילו אינן צריכות לבוא אל פתחו.

יש המביעים תדהמה כיצד שר בישראל הפסיד את כל עולמו בנשיקה.

אלא שהתדהמה לא צריכה להיות מנותבת לכיוון רחמים על השר, משרתו, משכורתו, כבודו האבוד, כי אם לכיוון אחר לחלוטין – איך זה קורה, שאדם ברמה זו הסבור כי במצבים מסוימים מותר לו לחדור אל פיה ללא רשותה – מכהן כשר ועוד כשר המשפטים?...

זו רמת שיקול דעתו?

---