אופטימיות בימין

יש רבים המזהים את חוגי הימין עם קבוצת אנשים פסימיים, רואי שחורות ונביאי זעם, ולא היא.

סיבת הזיהוי השגוי היא חוסר הבנה והיעדר תפישה של מושג הביקורת. אמנם בחוגי הימין מרבים לבקר, ולרוב בצדק, את המדיניות השלומיאלית של ממשלת ישראל בניהול מלחמת ''בין המצרים'' (במיוחד ביקורת קשה על ההחלטה התמוהה, בעיצומה של מלחמת ''בין המצרים'' ליצור השהייה – מעין ''הפסקת אש'' חד צדדית), אולם אין קשר הכרחי בין הבעת עמדה ביקורתית לבין אופטימיות או פסימיות.

נביאי ישראל שניבאו חורבן, ראו תמיד אור ירוק בקצה המנהרה, ''אוד מוצל מאש'', ''נצח ישראל'', וכמאמר ישעיהו הנביא בפרק מ' פסוק כ''ט:

נותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה ירבה, ובהמשך, קווי ה' יחליפו כוח...

לאמור, אכן מדובר בעייף ורצוך שמרוע מעלליו הוא נכשל ונחבל, וזו הביקורת המוצדקת שמטרתה להעירו ולאוששו ממצבו הנחות, אך יש תקווה ויש עתיד דווקא בזכות אותה ביקורת – בין אם ישכיל העם וחבר מנהיגיו לנטוש את הכיוון ההרסני של המדיניות הממשלתית מרצון ומתבונה, ובין אם ייאלץ לעשות זאת בכורח הנסיבות, ''קווי ה' יחליפו כוח'', והעתיד הוא עתיד ורוד.

האופטימיות, הראויה להיות נר לרגלי הימין, היא כיום כפולה ומכופלת: המציאות טופחת ומכה פעם אחר פעם על פני השמאל, שאמנם עדיין שרוי בחלומותיו ושגוי בהזיותיו, אך כל העת ופעם אחר פעם - דווקא בתקופה האחרונה, מסייעים החמאס, החיזבאללה ומרעיהם סיוע-מה להבהרת התמונה הריאלית בה מצויה מדינת ישראל, ויותר מכך – להבהרת המציאות.
סברו הוגי השמאל כי נסיגה מוחלטת ונטישת חבלי ארץ בגוש קטיף תביא להפסקת הטרור – קיבלו כתשובה שאינה משתמעת לשתי פנים את הקסאמים על שדרות.
סברו אותם חוזים-הוזים כי היציאה מלבנון תשקיט את הגבול, ואף הוכיחו בפרק הזמן של שש השנים את ''הימין הסהרורי'' על היעדר אמונתו בצדקת דרכם – באה מלחמת ''בין המצרים'' ושוב טפחה על פניהם.

הם לא למדו מניסיונו הכושל של מנהיגם, אהוד ברק, - ניסיון לוותר ולתת את כל ארץ ישראל תמורת פיסת שלום, חוזה נייר, כלומר, לא למדו זאת בדרך הקלה של התנסות שלא נגרמה, עדיין אינם לומדים זאת בדרך הקשה – עקובה מטרור וקסאמים, אז ילמדו זאת, עמנו, בדרך היותר קשה, ועוד חזון למועד.
צריך להבהיר: כל מי שיכהן כשר ביטחון וכראש ממשלה, ייאלץ בעל כורחו ולמרות חזונו, לנהל מלחמה ולנצח בה, עד כדי הכרעה ברורה, כדי ליצור מצב בו לא יהא אפשר ובנוסף לא יהא כדאי לאויבי ישראל להפעיל טרור וליזום מלחמה.

באין מצב תשתיתי כזה, בו האפשר והכדאי – כל אחת מהם הוא תנאי הכרחי, ימשיך ירי הטילים לעבר ישראל, הטרור יפגע באזרחינו, והמלחמה הבאה תמיד תהווה איום מוחשי.
אל אותה הכרעה, שפספסנו בגלל כשל מדיני ב''בין המצרים'', אשר במקום להוות קרש קפיצה לטיפול בסוריה ובאיראן – בתמיכת ארה''ב שניתנה ללא סייג בשלביה הראשונים של המלחמה – נגדעה תנופת מלחמה זו כאמור, ניאלץ להגיע בכל הרכב ממשלתי שיהיה; אין דרך אחרת להגעה לביטחון (שכפועל יוצא ממנו אולי יהיה גם ''שלום'', לבקשת הצד שיובס).

אלא שעדיף לאזרחי מדינת ישראל, שנגיע אל מצב נכסף זה בדרך הכי קלה שאפשר בנסיבות המתחדשות מעת לעת.
למען הגעה אל המצב הנכסף שהוא חיוני לביטחון מדינת ישראל, צריך לבדוק כל פרט ולבקר כל מהלך ככל שיש כשלים בפרטים ושגיאות במהלכים.

והביקורת הזו אינה ביקורת פסימית, אלא ביקורת של ימין אופטימי, אף בטרם התייחסות לנושא הדמוגרפי הפועל בברור לטובת עתיד הימין הישראלי.

---