ציונות - מהות וחילוקי דעות

צִיּוֹנוּת: הַתְּנוּעָה הַלְּאֻמִּית־הַמְּדִינִית שֶׁל הַיְּהוּדִים שֶׁלָבְשָׁה בְּמֶשֶךְ כָּל תְּקוּפוֹת הַגָּלוּת וְעַד יָמֵינוּ צוּרוֹת שׁוֹנוֹת (מְשִיחִיוּת, עֲלִיּוֹת, שֵׁירַת־גַעְגּוּעִים, חִבַּת־צִיּוֹן, צִיּוֹנוּת מְדִינִית). עִיקַּר שְׁאִיפָתָה - תְּחִיַּת עַם יִשְׂרָאֵל, הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית עַצְמָאִית בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְרִכּוּז כָּל פְּזוּרֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָהּ.

אֶבֶן־שׁוֹשָׁן, אַבְרָהָם, הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי הַמְרֻכָּז, הוֹצָאַת קִרְיַת־סֵפֶר בּע''מ, יְרוּשָלַיִם, 1986, עמ' 597.

זוהי ההגדרה הרחבה של הציונות שיהודים רבים בישראל ובתפוצות יזדהו איתה ואף ישאפו להיות חלק מהתנועה שכך מגדירה את עצמה. אני הייתי מוסיף שהציונות היא תנועת ההתחדשות של העם היהודי – המהפכה הלאומית שהתייצבה (מתייצבת) לקבץ את ''פְּזוּרֵי יִשְׂרָאֵל'' למדינה אחת. יש שיוסיפו שהציונות היא תנועה פוליטית שאומרת שהפתרון עבור העם היהודי היא מדינה של העם היהודי בארץ־ישראל, אליה צריך העם להתכנס.

אבל משחר נעוריה של התנועה, לדעתי עוד לפני שהתגבשה ההגדרה שציטטנו כאן, כבר התנהל דיון והיו חילוקי דעות על המהות של הציונות. לעיתים כמובן החריפו ביטויי המחלוקת וזה בלט מאד בנושאים הפרקטיים של חיי היום יום. זהו גם המצב היום.

---

השורשים של הציונות נטועים עמוק בהוויה היהודית בדורות הגלות. ''אין לתאר את אורח חייו של היהודי בגלות בלא זיקה מתמדת לארץ ישראל. זיקה זו מצאה את ביטוייה בקיום היומיומי של היהודי בגולה. בתפילותיו, במנהגיו, בדיניו ובאורח חייו - תפסה ארץ ישראל מקום מרכזי'' (הזיקה לארץ־ישראל). ניתן אם כן לומר שהתנועה הציונית צמחה על קרקע פוריה, בקרב עם שהיה זקוק לניצוץ – למפתח שיניע את תהליך השיבה, העליה. כל זה נאמר מבלי לשכוח שיש אסמכתאות שעלית יהודים ל בארץ־ישראל היתה תופעה מוכרת במשך רוב תקופת הגלות. אנחנו נתמקד בתהליך הציוני, ההתיישבות מחוץ לחומות, שהחל ברבע האחרון של המאה ה-‏19.

אחד הנושאים שהעסיק את הציונים כבר אז היה היחס של ואל הערבים שהיו כאן, גם אז. יש תיעוד על סכסוכים בשלבים מאד מוקדמים של ההתיישבות. כדוגמה אפשר לציין את התקרית עם ערביי יהודיה, בשנת 1886, בה נהרגה רחל חדד-הלוי (יזכור) אימו של השומר האגדי סנדר חדד. התקרית הזאת ותקריות דומות לא מעטות היו בעצם סיכסוכי קרקעות מקומיים (אמת על ארץ־ישראל, 1878 - 1914). מקורם, של רוב הסיכסוכים הללו היה בזרות ובאי הבנה בין הצדדים ולכן הם גם יושבו די מהר. לכאורה היו אלה בעיות רגילות בין שכנים – מעין מתח טבעי בין שתי קבוצות אוכלוסיה (גורני, יוסף, השאלה הערבית והבעיה היהודית, ספרית אופקים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1985, עמ' 27). גורני משייך גם את עצומת המחאה של 500 נכבדים ערבים מירושלים נגד העליה שנתחדשה בשנת 1891, לאותה הקטגוריה. ראוי לציין שהעצומה הזאת נחשבת לפעולה הערבית המאורגנת הראשונה נגד העליה היהודית לארץ.

זהו הרקע לביקורו של אחד העם, שבא ל בארץ־ישראל בשנת 1891 כדי לראות את התפתחות המפעל הציוני. בדיעבד אפשר להגיד שמאמריו תרמו לשינוי המציאות של העם היהודי בתחילת דרכה של הציונות המודרנית. במיוחד אמור הדבר על המאמרים שנכתבו בעקבות ביקוריו בארץ. במאמר שכתב עוד באוניה בדרך לאודיסה הוא מבקר את היחס לערבים תושבי הארץ:

אחד העם (אשר צבי גינצברג): עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה...... עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים,...... ומה עושים אחינו בארץ־ישראל? ...... מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.

אמת מארץ־ישראל

הוא עבר בארץ לאורכה ולרוחבה ולמד את המציאות ויוצא בתחושה קשה שהיחס של החלוצים אל הערבים הוא אכזרי, ללא צורך. מדבריו עולה שהוא חושש שחוסר זהירות כזה עשוי לפגוע במפעל הציוני ולכן הוא מתריע-מדווח. עוד עולה מדבריו שחשוב לו שבתהליך צמיחת המרכז היהודי בארץ ישמרו נורמות של צדק והגינות. הביקורת והדרישות שלו נובעות מהדאגה להצלחת המפעל הציוני.

בניגוד לאחד העם רבים מהמתיישבים בארץ ובהנהגה של התנועה הציונית נטו להקל ראש או להתעלם מהצורך לשמור על נורמות של צדק והגינות ביחס לערבים. זאת גם נקודה חשובה בביקורת שלו על האפשרות של הגשמת החזון אותו הציג הרצל בספרו אלטניילנד. הוא טוען שהצפי להישגים אותם מתאר הרצל לאחר כ-‏20 שנה הוא מאד בלתי מציאותי כי הוא מתעלם באופן מעשי מהתושבים הערבים הקיימים ומן המחסור בקרקעות פוריות. הוא גם מחריף את הביקורת בכך שהוא טוען שהחזון הזה אינו בר הגשמה על פי לוח הזמנים הזה שצפה הרצל: בגלל המגבלה הכספית וגם אם הארץ ריקה מלא יהודים ואין בה מחסור באדמות פוריות הוא בודאי הרגיז לא מעט מהקוראים כי התיאור שלו פוצץ בלי מורא את בלון האידיליה.

אם עד ביקורו של הרצל בארץ (1898) והופעת ספריו (מדינת היהודים, ו-אַלְטְנֵיילַנְד) אפשר היה להתייחס למתח בין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה הערבית בארץ כמתח טבעי בין שכנים הדברים מתחילים להשתנות. אם עד אז אפשר היה לחשוב על התנועה הציונית כאוסף של אירגונים עם מטרות שונות הרי שכבר עם התארגנות הקונגרס הראשון הראשון, בשנת תרנ''ז (1897), הדברים מתחילים להשתנות. התנועה הציונית הופכת מהר מאד לתנועה לאומית עם עקרונות חברתיים ומדיניים שיש להם השפעה על היחסים כלפי הערבים בארץ:

1. ריכוז טריטוריאלי של העם בארץ־ישראל.
2. רוב בארץ־ישראל – סיכול הסכנה שבמעמד של מיעוט לאומי.
3. אי תלות לאומית – יצרנות (פרודוקטיביזציה) של המוני העם.
4. התחדשות התרבות העברית ופיתוחה.

כל אחד מהעקרונות הללו הוא חלק מהמטרה של הקמת ישות לאומית נפרדת בארץ־ישראל (גורני, עמ' 11-13). נדמה שלא אטעה אם אומר שעקרונות אלו מנחים גם היום את נושאי הרעיון הציוני.

גם המודעות של הערבים בארץ משתנה וללא ספק לשינוי בתנועה הציונית יש השפעה לא מעטה על כך. מתחילה להיווצר מודעות בציבור למטרות הציונות ומשמעותן עבור הערבים בארץ. העוינות למעשה הציוני החלה להתפתח, אם כי אין התארגנות רחבה ועקבית לפעולה רציפה. אם נרצה, נזרעו הזרעים או שהופיעו הניצנים של הפעילות הלאומית הערבית בארץ־ישראל. אפשר לשער שהמציאות ביחסים בין העמים, באזור וגם באירופה היתה בסופו של דבר מעוררת תנועה לאומית ערבית בארץ גם ללא הופעת הציונות. אבל הופעת הציונות והפעילות להגשמת מטרות הציונות, כולל הפעילות של הרצל, היו גורמים שזירזו והאיצו את התהליך כבר בתקופת העלייה הראשונה לקראת ראשיתה של המאה ה-‏20.

במהלך שנות העליה השניה (1903 – 1914) מקבל המאבק עם הערבים מאפיינים לאומיים והמתח בין היהודים לערבים עולה. בשנת 1905מופיע ספרו נג'יב עזורי, התעוררותה של האומה הערבית. הספר מנבא כי גורלן של שתי התנועות הוא להילחם ברציפות עד אשר צד אחד ינצח ושגורל העולם כולו תלוי בתוצאת המאבק. הספר הפך את עזורי למבשרה של הלאומיות הערבית ולחלוץ האידיאולוגיה האנטי ציונית.

בשנת 1908 מתחוללת מהפכת התורכים הצעירים שמנערת את האימפריה העותמנית ומזרזת את התהליך הלאומי הערבי בפלשתינה ושל עמים אחרים ברחבי האימפריה. הציונות הופכת לאיום על פלשתינה. משנת 1910 ואילך מתחילים ערביי פלשתינה לדבר על עצמם כעל פלשתינאים. ערב מלחמת העולם הראשונה אין עדין התארגנות לאומית פלשתינאית אבל מסלול התפתחותה כבר סומן. המתח בין ערביי פלשתינה והתנועה הציונית ממשיך לעלות בהדרגה (אמת על ארץ־ישראל, 1878 – 1914).

עם עלית המתח גם בתנועה הציונית מתחילה להתגבש ההכרה שהמאבק עם הערבים על ארץ־ישראל יהפוך למשימה מרכזית בדרך להגשמת מטרות הציונות (ריכוז טריטוריאלי, ורוב יהודי). אבל כנראה שהמטרות של התנועה הציונית לא היו ממש ברורות לכולם. כך אמר דוד בן-גוריון על התקופה במבט לאחור:

בימים ההם שרר בלבול רב בדבר תחומי ארץ־ישראל. אף בקרב הרבה ציונים נשמעה לפעמים הדעה שעבר־הירדן אינו חלק של ארץ־ישראל, דעה זו היא פרי אי-ידיעה גמורה בתולדות הארץ וטבעה. כידוע קדמה התאחזותם של העברים בעבר־הירדן מזרחה לכיבוש בעבר־הירדן מערב. כשעברו בני-ישראל בפעם הראשונה את הירדן בהנהגת יהושע בן נון היה החלק המזרחי בידיהם.

פגישות עם מנהיגים ערביים, עם עובד, 1975, עמ' 12.

זו כנראה הסיבה שהוא מנצל את תקופת מלחמה וועידות השלום שלאחריה כדי להבהיר את עמדותיו. בעיניו הפתרון לבעית היהודים הוא מימוש הזכות והחירות הלאומית של העם חסר הטריטוריה צריך שיהיה במכורתו ההיסטורית. הוא מוסיף שאין זה אמור לבוא על ידי נישול הערבים החיים בארץ או בגירושם. ''תחייתנו בארץ־ישראל תבוא ע''י תחיית ארץ־ישראל – זאת אומרת תחיית הערבים היושבים בה'' (''לקראת העתיד'', ממעמד לעם, הוצאת עיינות תל-אביב, 1955, עמ' 19). הוא מדגיש שכיבוש הארץ יבוא במעשה ההתיישבות ולא ע''י הבטחת זכויות פוליטיות ואמצעים דיפלומטיים, הגם שיש להם מקום. הכיבוש הזה הוא לא שאלה פוליטית-משפטית אלא כלכלית-ישובית. זהו תהליך ההשתרשות בכל תחומי החיים והתרבות בארץ של האוכלוסיה היהודית ''עד כדי היות רוב גדול ומכריע בארץ'' (שם, עמ' 15).

כ-‏5 שנים אחר כך, בסוף שנת 1920 (כסליו, תרפ''א), לאחר מסירת המנדט על הארץ לבריטניה הוא כותב בתזכיר של ''פועלי ציון'' הסוציאליסטית את ההגדרה של גבולות הארץ הכולל נימוקים היסטוריים וגיאוגרפיים. על פי ההגדרה הזאת ארץ־ישראל כוללת את החורן, את עבר הירדן הצפוני, את הגדה המערבית של הליטני, את מקורות הירדן עד החרמון ואת שלושת הנהרות הראשיים של הארץ: הירדן, הליטני והירמוך. לא רק שהארץ זקוקה לאספקת המים שלהם אלא גם לכוח המים הללו כדי להניע את התעשייה שאמורה להתפתח בה. הוא מוסיף כי למרות שהארץ הזאת משתרעת על פני כ-‏33 אלף מילין מרובעים, היא ''אינה גדולה'' ולכן ''... אין להקטין בשום אופן את מידת-גדלה בדרך מלאכותית'' (''על גבולי ארץ־ישראל'', ממעמד לעם, עמ' 74 – 75). כל זאת מהתחשבות בצרכי העם היהודי בעתיד.

באותם ימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה מייחס בן-גוריון את ההשתייכות של הערבים בארץ־ישראל לאומה הערבית הגדולה, ומוצא לנכון לנהל מפגשים עם מנהיגיהם. ראשית הוא מעוניין להבהיר להם שזכיותיהם ישמרו ושיש להם מקום בארץ הזאת. שנית, הוא רוצה להשיג את שיתוף הפעולה שלהם במפגש עם השלטון המנדטורי. לבסוף, מאחר והגשמת היעד של היות היהודים רוב היא תהליך הדרגתי הוא מעוניין להרוויח זמן, לדחות ככל האפשר את הסיכסוך האלים (בנשק) הבלתי נמנע.

באותם ימים, בתאריך 4 לנובמבר, 1923, מפרסם ז'בוטינסקי את מאמרו המפורסם ''על קיר הברזל'' (במקורו פורסם המאמר ברוסית בשבועון ''ראזסוויט'' בפאריס). בפתח המאמר הוא מציין שהרחקת הערבים מארץ־ישראל היא בלתי מתקבלת על הדעת ומבטיח להם, בשמו ובשם כולנו, שיווי זכויות לאומיות כראוי לכל הלאומים החיים באותה מדינה. ז'בוטינסקי גם מסביר שאי אפשר לשכנע את הערבים שיוותרו לנו על זכות הבכורה שלהם בארץ־ישראל. זה לא ילך אפילו בשם היתרונות התרבותיים וכלכליים, כפי שחשבו אחרים (כמו למשל בן גוריון בתקופה המוקדמת).

''כל עם-ילידים נלחם במיישבים כל זמן שיש לו לפחות ניצוץ של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות''. כך נוהגים וינהגו ערביי הארץ. הוא מסביר שרק בחסות צבירת כוח יכולה הציונות להמשיך ולהתפתח. רק כאשר כוח כזה מחסל את הניצוץ מסכים עם חי ''לוויתורים בשאלות מכריעות וגורליות כאלה רק כאשר אינה נותרת בידו שום תקווה ...... כאשר בקיר-הברזל כבר אין אפילו פירצה כלשהי''. לכן גם לא ראוי לנהל משא ומתן לפני כן.

מאורעות 1936 מהוות נקודת מפנה בהשקפתו של בן-גוריון ביחס לשאלה הערבית. ראשית הוא מודה באופי הלאומי של התנגדות הערבים בארץ ליעדי הציונות באומרו ש''אנחנו והם רוצים אותו דבר'' (אבי שליים, קיר הברזל, ישראל והעולם הערבי, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 40). כמו ז'בוטינסקי בשנת 1923, הוא כותב שהערבים ישלימו ''עם ארץ־ישראל עברית'' רק לאחר יאוש מהאפשרות לסכל את ההשתלטות היהודית על הארץ שיבוא בעקבות השגת שני יעדים: כוח צבאי יהודי שאין לעמוד בפניו וגידול האוכלוסיה היהודית בארץ.

---

כבר בשלבים מוקדמים של פעילותם המדינית, שני המנהיגים המובילים של התנועה הציונית, ותנועותיהם הפוליטיות, רואים עין בעין את גבולות ארץ־ישראל. אין להם ספק, אם מן ההיבט ההיסטורי ואם מן ההיבט הגיאוגרפי זהו מעין מינימום הנחוץ לעתידו של עם ישראל. שניהם גם מוצאים לנחוץ לדאוג להפיג את חששם של הערבים ומבהירים שאין בכוונתם לגרש את תושבי הארץ הערבים.

באשר לגבולות ארץ־ישראל העברית לא היתה מחלוקת מהותית בראשית דרכה של התנועה הציונית. אבל ז'בוטינסקי מקדים את בן-גוריון בהכרה בקיומו של העם הפלשתינאי. הוא מקדים את בן-גוריון גם בהכרה שרק צבירת כוח והשגת רוב דמוגרפי (קיר הברזל)על ידי היהודים עשויים להבטיח שהערבים יסכימו לחיות לצד העם היהודי בשלום.

בכל זאת נשאר בסיס מהותי למחלוקת על שתי נקודות. האחת, על דרך קביעת מועד השלמת קיר הברזל. והשניה, על משמעותו של משא ומתן לפני המועד הזה.

---