חודש אוקטובר, המוקדש במחוזותינו למאבק באלימות במשפחה, מתקרב. עוד מעט נראה שוב את הכרזות עם האגרוף הגברי הקמוץ, והכיתוב ''אסור לו להכאיב לך''. זה הזמן לומר כמה דברים על אלימות, על גברים ועל נשים.
זה נכון: אנו, הגברים, בדרך כלל יותר חזקים מהנשים, פיזית. אנחנו גם יותר אגרסיביים, בהכללה, לפחות אם מדובר באגרסיביות פרונטאלית וישירה (פאסיב-אגרסיב זה סיפור אחר). האגרסיביות הגברית המוחצנת הזו באה לידי ביטוי במשחקים רוויי התנגשויות והיתקלויות כמו כדורסל וכדורגל, בהיאבקויות בין חברים ובצ'אפחות ידידותיות, ולפעמים – כאשר העניינים מתקלקלים – גם בתיגרות.
כל זה לא אומר בהכרח שאנחנו אלימים בחיי היומיום – וודאי שזה לא אומר שאנחנו אלימים כלפי נשותינו. בחברה הנורמלית, בעם היהודי-ישראלי לפחות, התנהגות אלימה תמיד נתפסה כדבר חריג ולא מכובד, גם כשהיא מתרחשת בין גברים. הדברים נכונים פי כמה כאשר מדובר באלימות של גבר נגד אישה, שנתפסה תמיד כתופעה אסורה וכמבישה.
אם קיימות אצלנו מוסכמות חברתיות המעודדות אלימות גברית, הרי שמדובר דווקא באלימות הננקטת להגנה על בני משפחתו של הגבר. כאשר אדם זר מנסה לתקוף את אשתו או את ילדיו של גבר, כאשר פורץ או מחבל מנסה להיכנס לביתו – החברה מצפה מהגבר שיחרף נפשו ויגן על בני ביתו באלימות מקסימלית. בקנה מידה לאומי, הציפייה הזאת באה לידי ביטוי בגיוסם של גברים לשירות בצבא, בכדי להגן על המשפחה המורחבת ששמה ''עם ישראל''.
לכן עצוב ומקומם לראות כיצד הטביעה התנועה הפמיניסטית על מצחו של הגבר הישראלי את אות הקין של האלימות במשפחה, וכיצד הצליחה לשכנע את כולנו – גברים ונשים – שהאלימות במשפחה היא פשע נפוץ וגברי מיסודו, שהנשים הם תמיד קורבנותיו. בתיחכום רב עלה בידן של הפמיניסטיות לחנך אותנו להאמין שהגברים בעלי השררה וההון – ''הפטריארכיה'' – מפעילים אלימות כאמצעי שליטה ודיכוי יומיומי כנגד פרולטריון של נשים וילדים, ושכך היו הדברים מאז ומעולם.
האם ישנם גברים מכים? ודאי שיש. האם ישנן נשים טובות ותמימות שהבעל שלהן מתעמר בהן? ודאי שיש. אין על כך שום ויכוח. אבל אין עשרות אלפי נשים כאלה בישראל, וודאי שאין מאות אלפים. יש כמה אלפים – אולי 3,000, אולי 5,000, אולי 7,000 (בכל המקלטים לנשים מוכות ברחבי הארץ יש 700 נשים, ויש עוד כמה מאות ברשימות ההמתנה). מרביתן שייכות למגזרי מיעוטים ועולים חדשים, והאלימות בבתיהן מתרחשת לעיתים קרובות על רקע של עוני, שימוש בסמים, אבטלה, שיכרות ו/או קשיי קליטה חמורים. זו ללא ספק בעיה, אך היא בעיה ממוקדת יחסית – בניגוד למה שהפמיניסטיות רוצות שנחשוב. ודאי שאין מדובר כאן בפעולת דיכוי המונית.
לא רק זאת: אלימות במשפחה, מתברר, אינה בהכרח עניין חד צדדי, והגברים אינם תמיד אלה שיוזמים את חילופי המהלומות.
רשימה ארוכה ומכובדת של יותר מ-150 מחקרי שטח מוכיחה מעל כל צל של ספק כי בלפחות מחצית מהתקריות האלימות בין בני זוג, נשים הן אלה שתוקפות ראשונות. במחקר שנערך בקרב נשים ששהו במקלטים לנשים מוכות בארה''ב הודו 77% מהמשתתפות כי הפעילו אלימות נגד בני הזוג שלהן במהלך השנה שקדמה להגעתן למקלט, ו-58% הודו כי נקטו אלימות במהלך ששת החודשים שלאחר יציאתן מהמקלט (הנתונים לקוחים מספרו של פרופ' מרטין ואן קרפלד, ''המין המיוחס'').
אלימות במשפחה יכולה להיות סיפור של התעמרות החזק בחלשה, אבל ברוב המקרים היא סיפור של הסלמה הדדית. תסריט הבעל השיכור שמכה את אשתו וילדיו הוא תסריט אחד מיני רבים: בתסריט אחר, הבעל הוא דווקא איש שקט וטוב, אך האשה מתגרה בו, מקניטה אותו, משליכה לעברו חפצים, שורטת אותו, מאיימת ומשפילה, והוא לכל היותר מגיב להתקפותיה. בתסריט שלישי, שני בני הזוג הם אנשים סוערים וחמי מזג שהתרגלו להוציא את העצבים שלהם אחד על השני וגולשים לעיתים מהטחת עלבונות לתיגרות ידיים. ויש עוד תסריטים.
כידוע, האלימות במשפחה פוגעת לעיתים קרובות בילדים. גם כאן מציגה מכונת התעמולה הפמיניסטית מצג שווא, כאילו המתעללים הם תמיד גברים, והנשים נמצאות תמיד ביחד עם הילדים בפינת הקורבן. נתוני האמת
מראים תמונה שונה: אמהות, ולא אבות, אחראיות למרבית מקרי ההתעללות בילדים. מהנתונים הרשמיים של משרד הבריאות האמריקאי עולה שהאמהות מובילות בפער גדול על פני האבות בכל קטגוריות ההתעללות מלבד התעללות מינית – כולל אלימות, הזנחה והתעללות נפשית. בקטגוריה האיומה של רצח ילדים,
אמהות מובילות בגדול.
האם אפשר למצוא הסברים לאלימות של רעיות ואמהות? אפשר. הן נמצאות יותר זמן עם הילדים, הן חשופות למתחים רבים, הבעלים מתגרים בהם – תירוצים יש למכביר. אבל באותה המידה אפשר למצוא תירוצים גם לאלימות של אבות ובעלים. אם אנו באמת רוצים להילחם באלימות במשפחה, ולא רק לנגח את המין הגברי, הפוסטרים שנתלים ברחבי המדינה צריכים להראות גם אגרופים נשיים קמוצים. כי נכון ש''אסור לו להכאיב לך'' – אבל באותה מידה, גם לה אסור להכאיב לך.
מיתוס האלימות הגברית
גבבה שמנונית וריקה זחלה לתרבות הישראלית
