|
נדידת מקומות העבודה הגדולה | |||||
עגל הזהב / דוד סיון (יום שלישי, 02/03/2004 שעה 15:00) | |||||
|
|||||
הצגת המאמר בלבד |
לדוד, נהניתי מאד מהחומר ומההגשה. | |||
|
|||
_new_ |
רפי, תודה מקרב הלב | |||
|
|||
_new_ |
לדוד, נהניתי מאדמהמאמר המעניין. | |||
|
|||
דוד שלום בימים אלו אני עושה עבודה סמינריונית בנושא מוסר ועסקים שמתמקדת בהיבט המוסרי של העברת ייצור לחו''ל וההשלכות המוסריות מול ההשלכות הכלכליות שקיימות בעניין זה הייתי שמח אם היית מפנה אותי לחומר ספרותי או מאמרים שיוכלו לעזור לי בנושא נהניתי מאד לקרא את המאמר על נדידת העבודה תודה אייל | |||
_new_ |
הקישורים הרלוונטיים | |||
|
|||
אני כמעט ולא עוסק בנושא ההשלכות המוסריות. הקישורים למאמרים בהם נעזרתי קיימים במאמר עצמו. יש בהם קצת התייחסות להשלכות המוסריות. כדאי לך לקרוא את המאמר ''המכשול הסיני לצמיחה'' (דיון 1687) כי יש בו משהו והוא מפנה לדיון על אי-שוויון וצמיחה. | |||
_new_ |
השאלה היא איזה פתרון יש לך להציע | |||
|
|||
בעל עסק או מיפעל כל שהוא מעוניין לקצץ בהוצאות עד כמה שאפשר, כדי להבטיח שהעסק יהיה רווחי. זו אמת כלכלית פשוטה. אם הוא יכול לקבל את אותו פריון תמורת משכורת יותר נמוכה, אין שום סיבה שבעולם שיכולה לאלץ אותו לעשות אחרת. | |||
_new_ |
הפתרון שלי נמצא במאמר | |||
|
|||
בעצם לאורך כל המאמרים שלי בפורום אני טוען שתחרות חופשית היא הכלי הטוב שאני מכיר לפיתוח כלכלי. במקרה הנדון ברור שגם ברמה הגלובלית צריך לפתוח את הכלכלות לתחרות. הדבר היחידי שצריכה ממשלה לעשות, אם בכלל, זה להשקיע בפיתוח הון אנושי (יכולת ואיכות מקצועית) של אזרחיה. כך זה יאפשר להם לעמוד בתחרות ביתר קלות מול אותם שיכולים לעבוד בשכר נמוך יותר. מצד שני, גם ישראל, גם ארה''ב וגם ארצות אחרות מגבילות מאד את המעבר הפיזי של עובדים בין שוק לשוק וזה כמובן פוגע בתחרות בחלק מן הארצות הללו גם דואגים לגרש עובדים שכבר חצו את הגבולות. בסקירה על המשק שהוציא משרד האוצר התפארו שמספר העובדים הישראלים עלה בשנה האחרונה בכ-50 אלף בזכות גירוש הזרים. בקשר לכך יש לי הצעה אחת בלי מגבלות על תנועת עובדים...... | |||
_new_ |
זה רק פיתרון אפשרי אחד | |||
|
|||
ישנם גם פיתרונות הפוכים, להם יתרונות חברתיים רבים. נכון, שכפי שהתאוריה הכלכלית מראה, על סמך ההנחות של תחרות משוכללת שלעולם איננה קיימת, עדיפה אי התערבות ממשלתית ומתן אפשרות לשוק החפשי לבצע את ההתאמות הנידרשות בשווקי הסחורות והעבודה. לדעתי יקרה ההיפך: המחיר החברתי של תהליך העברת ייצור הסחורות למזרח, בעיקר לסין (שהיא מאגר כימעט אינסופי של כח אדם מיומן שישאר זול למדי עוד שנים רבות), המלווה במקביל ביבוא עבודה זולה לארצות העולם המתועש, ייצור עומס סוציאלי ואבטלה שתיצור לחץ כבד על חזרה לשיטות הגנה מיכסיות, ואחרות, שיגבילו מאד את חופש הסחר. בצורה כזו אמנם תרד במידת מה רמת החיים כפי שמודדים אותה במונחי צריכה והכנסה, אך החברה תהיה יותר שיוויונית ויהיו פחות מתחים חברתיים. זה היה המצב בישראל עד לפני כ 15 שנה, עת החליטה הממשלה לעבור לחשיפה בעיקבות הסכמי מסטריכט. נכון שרמת החיים עלתה (אפשר לקנות מכשירי חשמל בזול, נוסעים לחופש לחו''ל) אך המתח החברתי עלה מאד, ועוד יותר מכך, תלותנו בארצות הברית עלתה כל כך עד שהיום למעשה את ההחלטות המדיניות הממשיות מקבלים שם (אישית אני דווקא בעד, אבל זה לא בדיוק החזון הציוני - עצמאות כלכלית?) | |||
_new_ |
יש כל מיני ''פתרונות'' | |||
|
|||
לכל מערכת יש כלים שמתאימים יותר מאחרים. כפי שאני מבין את העולם הפתרון שהצגתי הוא הטוב יותר. גם אם התחרות לא ממש משוכללת והוא גם שלב בדרך להשגת תחרות יותר משוכללת. ככל שהתחרות יותר משוכללת הפתרון הזה מועיל יותר. התנועות של הון ומפעלים בין הארצות משפיעה על המשק הסיני המתפתח בשתי צורות: יש תעשיית שמתרחבות על חשבון ארצות כמו יפן ארה''ב ואחרות. אבל יש גם תעשייות שמתכווצות (ועולה שיעור האבטלה) בגלל המעבר של פעילות לארצות אחרות המפתח להפקת התועלת המרבית מהתחרות הוא בשיפור תמידי של ההון האנושי. בדרך הזאת אתה מקצר מאד את התקופה של בין עבודות-מובטלות. אלו היו גם הכוחות שתמיד הניעו את התהליכים של צמיחת רמת החיים, גם כאשר ניסו להכניס אותם לסד של מכסים ומגבלות כמותיות. כאן יש גם היגיון שהמדינה תעזור ותסייע לאנשים לרכוש השכלה ולשפר עמדות. מקור הפערים החברתיים, לדעתי, הוא לא הסכמי מסטריכט אלא: 1. הפסקת (או האטה מאד משמעותית של) תהליך שיפור ההון האנושי והתחדשות. 2. החרפת אי-השוויון בגלל הבעיה הראשונה ביחד עם הנצחתו והחרפתו בגלל תשלומי ההעברה (צמיחה ואי שוויון דיון 1507). 3. אי השוויון הוא גם חסם לצמיחה. | |||
_new_ |
המשך | |||
|
|||
ראשית, אני ממש נהנה לנהל דיון ברמה מיקצועית ולא ברמת סיסמאות (באמת!) המחלוקת ביננו היא בהנחות היסוד: במה נימדד העושר (והאושר!),של אדם או של מדינה. מאחר והכלכלנים לא יצרו כלי מדידה אלטרנטיביים המודדים לא רק את מספר המכוניות למשפחה או את ההכנסה למשפחה, אלא גם דברי ''לא כלכליים'' כמו כמות שעות הפנאי שיש לאדם, איך הוא מנצל אותן, או לחילופין רמת הסיפוק שיש לתלמיד ישיבה שגר עם 10 ילדים בדירת 3 חדרים, אך מרגיש שבהיותו תלמיד תורה במלוא זמנו, הוא מגשים בכך את ייעודו או זאת היא משמעות חייו. האם כאשר בצרפת החליטו לא ללכת בדרכי ארה''ב (והכלכלה הקלאסית) ולתת דגש גם לחופש ולפנאי ואיך אדם חי (למשל, לאון בלום החליט שהמעביד ישלם על פי חוק שכר גם עבור ימי החופשה המגיעים לעובד - זה ממש לא לפי נורמות הכלכלה הקלאסית של תחרות חופשית). כלומר, לדעתי חייבים הכלכלנים להרחיב את תורתם ולהכניס בה פרמטרים חברתיים (והרי, כידוע, הכלכלה משתייכת למדעי החברה ולא למדעי הטבע). אני מאמין ששינוי בצורת הניתוח יביא לתוצאות מפתיעות על מה היא רמת חיים של עם. נידמה לי שארצות הברית מלאה אנשים עשירים יחסית, בעלי רכוש רב, אך אומללים, כי הם בודדים, כי הקהילות אצלם כלל לא קיימות, כי הם במרוץ אכזרי אחר העושר הקלאסי, ואחר יצירת רזרווה מספקת לעת זיקנה, שמי יודע אם תגיע... היו בעולם, וגם בעם היהודי, זמנים אחרים עם השקפות עולם שליטות אחרות. לדעתי אתה שם דגש מוגזם על חשיבות ההשכלה בתהליכי צמיחה. לדעתי התרבות של עם משפיעה הרבה יותר. למשל השוואה בין שכנינו המוסלמים לבין הסינים או היפנים תראה מיד שמאותו בסיס של השכלה נימדדת (אפס) תרבות אחת מעודדת צמיחה (הקונפוציונית) ותרבות אחת מונעת אותה (המוסלמית הקיימת - אסור לשכוח בשבתחילת ימי האיסלם, כאשר אירופה היתה שקועה בימי הביניים, המדע וההשכלה של הערבים פרחו, ולמעשה הם אלה שהצילו את אוצרות החכמה היוונית מכיליון) מעבר למחלוקת העקרונית על הנחות היסוד של מדע הכלכלה השורה בינינו, אני מסכים שיש חשיבות להשכלה, כשם שיש חשיבות לערביות מארה''ב שהצילו כבר פעמיים את מדינת ישראל מפשיטת רגל, ועוד ידנו נטויה. | |||
_new_ |
גורם הפנאי, ההשכלה ותרבות | |||
|
|||
גורם הפנאי, ההשכלה ותרבות גם אני נהנה שיש אפשרות לדון בנושא לעומקו מבלי לתקוף את היריב – כך לומדים יותר, ויותר טוב. במקצוע הכלכלה יש לא מעט התייחסות לשעות הפנאי וגם לדברים ''לא כלכליים'' אחרים כמו המשפחה ועוד. אנשים כמו גארי בקר, שלפי זכרוני זכה על כך בנובל, עשו לא מעט עבודה על הנושא. בכלל המודלים של שוק העבודה כוללים התייחסות לפנאי בפונקציית התועלת (utility function). לצערי, בשביל לענות תשובה יותר חכמה (יותר טכנית-מקצועית) בנושא אצטרך לחזור לספרים, שהרבה זמן לא קראתי, ולקרוא מה התחדש בעשורים האחרונים. לכן, בשלב זה, זה יצטרך לחכות. הרעיון של חופשה בתשלום לא סותר כלל את המודל שלוקח בחשבון את ההון האנושי ופיתוחו. נדמה לי שהוא לא צמח עם הקפיטליזם הקלאסי אבל הוא יכול להיכלל כחלק מהביקוש וההיצע של עבודה כמו שגם ההון האנושי בעצם כלול. יכול להיות שלא הייתי ממש ערני כאשר דיברתי על פיתוח הון אנושי ולא ממש הגדרתי מה זה. בכל מקרה, אני חושב שפיתוח הון אנושי, שהוא הכלי שעליו דיברתי, כולל השכלה וכל מה שקשור לפיתוח היכולות של האדם. לכן אתה מתפרץ לדלת פתוחה עם ההתייחסות לתרבות – תרבות היא חלק מן ההון האנושי ויש לה לא מעט השפעה על המוטיבציה והפיריון. | |||
_new_ |
גורם הפנאי, ההשכלה ותרבות | |||
|
|||
ובכל זאת: אתה דווקא הגדרת יפה את מהות ההשכלה אליה אתה - וגם גרינשפאן ויתר הכלכלנים מתכוונים: ''השקעה בפיתוח ההון האנושי (יכולות מקצועיות של העובדים) כדי שיוכלו לתפקד יותר טוב בשוק העבודה הגלובלי'' וזו בדיוק שורש המחלוקת: מדע הכלכלה הנוכחי מודד את עושר האדם ועושר האומות, מאז אדם סמית. אלא שלצעדים הכלכליים שנוקטת מדינה השפעה רבה על העושר אבל גם האושר של האדם. יתר על כן, בניתוח היסטורי תמצא שבתי הספר בצורתם הנוכחית, כמכשיר עיקרי לשיפור ההון האנושי, (של ההמונים) נוצרו על מנת ל''ייצר'' אנשים המתאימים להפעלת מערכות ייצור טכנולוגיות ופיתוחן. האם פיתוח הון אנושי כולל למשל לימודי סיפרות, אומנות? נניח שאני מרגיש שאני מתממש כאשר אני לומד והוגה במיטב זמני בתורה או בפילוסופיה. האם בכך העליתי במשהו את ההון האנושי כמשמעותו בעיני הכלכלה? לכן, שיווי המשקל אליו יגיע העולם, אולי, אם לא ישמידו המדינות אחת את השניה, יהיה ביצירת אדם שונה, מערכת ערכים שונה. שבה האדם מתממש בדרכים שונות, ונימדד לא רק לפי עושרוורכושו אלא בדרכים אחרות, כמו חכמה, או תרומה לחברה. | |||
_new_ |
ובכל זאת ...... | |||
|
|||
המושג הון אנושי (ופיתוחו) בהגדרתו הרחבה כולל תרבות וכל מה שאתה יכול לכלול כערך במהותו של האדם. ברמה התיאורטית זה כולל גם תרבות במובנה הרחב. ברמה הפרקטית יתכנו בעיות של התייחסות כמותית (ובחירת מדיניות כלכלית בהתאם) לחלק מן הערכים, אבל אין בכך סתירה למושג. אני יכול לחלוק עליך שתרומתך לסביבה תהיה ברוכה יותר אם תעסוק במה שאתה עוסק היום ולא בפילוסופיה. מצד שני אם עיסוק בפילוסופיה נותן לך סיפוק אז אין בו פסול. נכון, מבחינת הכלכלן, חשוב שתוכל גם לקנות אוכל וקורת גג. | |||
_new_ |
גורם הפנאי, ההשכלה ותרבות | |||
|
|||
אינני חושב שזה נכון לטעון שהרצון בזמן פנוי איננו מהווה פרמטר בכלכלה ה''קלאסית''. ברור שתורת הכלכלה איננה עוסקת ב''מה עושים'' בזמן הפנאי (האם יצאו לפיקניק, קניות, או ישבו בבית מול הטלוויזיה) אבל מאחר והכלכלה עוסקת, בסופו של דבר, בשאיפות האדם ובדרכים להשיגן, ומאחר והרצון בזמן פנוי הוא שאיפה המשותפת לרוב המוחלט של בני האדם ברור ששעות הפנאי מהוות פרמטר בכל שיקול כלכלי. אני חושש שאתה עושה כאן הבדלה מלאכותית, זמן הפנאי איננו שונה מכל צורה אחרת של רווחה חומרית. האמרה ''זמן הוא כסף'' מראה זאת יפה. כדי להינות מפנאי עליך להיות מסוגל לייצר מספיק כסף ''עודף'' כדי שלא תגווע ברעב. במדינה ענייה, רוב האנשים עובדים הרבה יותר קשה ונהנים מהרבה פחות זמן פנוי בגלל שפריון העבודה נמוך, ואם יעבדו פחות אזי הם פשוט ימותו. מכאן שאת הפנאי אנחנו ''קונים'' בדיוק כמו מכונית או ברזים מזהב לאמבטיה. ההבדל העיקרי בין אזרחי ארה''ב לתושבי צרפת הוא שבעוד שבידי הראשונים נתונה הבחירה, במידה זו או אחרת, בין פחות פנאי או פחות כסף (והם מעדיפים פחות פנאי ברוב המקרים. או, יותר מדיוק, מעדיפים פחות פנאי *עכשיו* לטובת יותר פנאי ורווחה חומרית כאשר יצאו לפנסיה) לתושבי צרפת אין את הבחירה הזאת משום שמישהו אחר כבר החליט את את ההחלטה הזאת בשבילם. הבעיה העיקרית של צרפת היא שההחלטה הזאת איננה מבוססת על הגיון כלכלי והיא בבחינת נסיון ליצור ''יש מאין''. לצרפתים יש את הלוקסס של חיים במדינה עשירה ויפה מאוד וייתכן שיוכלו לאזן איכשהו את הקשיים שהשיטה שלהם מעוררת אבל לישראל אין הרבה ברירות. אם כך, שיפור ההון האנושי (במובנים של הגדלת היכולת הכלכלית של האנשים) הוא תנאי הכרחי בכדי לאפשר לנו לבצע את הבחירה הזאת. נכון לעכשיו, יש קבוצה הולכת וגדלה בקרב האוכלוסיה שנסמכת על שולחנה של קבוצה אחרת, שהולכת וקטנה. מן הראוי שיהיה בידי כל אחד מאיתנו את היכולת לפרנס את עצמו ושנשאיר את הבחירה בין יותר פנאי ליותר כסף בידי האנשים. | |||
_new_ |
גורם הפנאי, ההשכלה ותרבות | |||
|
|||
מה שאני מנסה להגיד שהמרוץ להגדלת הרכוש שלנו מגיע לקיצו. החיים של הדור הבא יהיו קשים יותר מבחינת יכולתם להגיע להישגים חומריים בגלל התהליכים שמדבר עליהם דוד במאמרו. ולכן הבריה הנכונה, לדעתי, היא עשיית שינוי ערכים כולל, במודע, ובתמיכת יכולת השיווק של המדינה. גם ערכינו היום, המתמצים, במידה רבה ברדיפה אחר עגל הזהב, הם תוצר של שיטה כלכלית ושל אינטרסים של שכבות מסויימות אני ממליץ שנעשה כולם קורס בהיסטוריה, כלכלית ואחרת, וניראה מתי צמח רעיון בית הספר כמכשיר להון אנושי שיכול לשרת את החברה התעשייתית, מה היו ערכי החברה היהודית במשך אלפי שנים, מה היתה האלטרנטיבה של ה''מתייוונים''. אני מאמין שאפשר להציע, (כאשר ניגמור את מלחמת השבטים עם הפלשתינים) מודלים אלטרנטיביים של חברה שתהיה פחות לפי המודל האמריקאי ויותר לפי המודל האירופי, ואולי אפילו מודל יהודי חדש ישן, שבו ינתן ערך לחכמה לפחות כמו לרכוש, לאושר לפחות כמו לעושר.... כן יהי רצון.... | |||
_new_ |
מודלים אלטרנטיבים? | |||
|
|||
למיטב הבנתי, גבי, אין צורך במודל אלטרנטיבי כדי ליישם את הערכים עליהם אתה מדבר. ברמה התיאורטית לפחות כל מה שצריך זה הוספת משתנה או החלפה באחר. ממה שהספקתי ללמוד על המודל ''הקפיטליסטי'' (שמתי מרכאות כי אין לי בראש שם יותר טוב כרגע) הוא יכול להסביר בלא מעט הצלחה התנהגות שהיא לא ממש קפיטליסטי. פרופסור חיים ברקאי עשה זאת כבר לפני כ-30 שנה בספר בו ניתח את המשק הקיבוצי. משום מה אני זוכר רק את שנת הוצאת הספר, גם זה לא ממש בדיוק, 1977 או 1978 ואני יודע שהוא קיים בספריית ארן - אוניברסיטת בן גוריון. חוץ ממנו ודאי שעשו זאת גם אחרים וגם בארצות אחרות. | |||
_new_ |
גורם הפנאי, ההשכלה ותרבות | |||
|
|||
על מה אתה מבסס את הקביעה שהמרוץ להגדלת הרכוש שלנו מגיע לקיצו? כל הנתונים שאני מכיר מעידים שהכיוון הוא יותר רווחה ליותר אנשים. תהליך המעבר של מקומות עבודה מסויימים לארצות אחרות הוא חלק מאותו תהליך חיובי המפנה מקום לסוגים אחרים, יותר פרודוקטיביים, של עבודה, גם בארצות המקור וגם בארצות היעד. אותו ''מודל אירופי'' שאתה מציע איננו מעניק יותר כבוד ל''חוכמה'' או ל''אושר'', זהו מודל אשר בו מחליטים בשבילך מגבוה מה חשוב ומה לא חשוב. ה''מודל האמריקאי'' מעניק לנו את יכולת הבחירה ואת האמצעים לבצע אותה. זה גם מעט מגוחך לקרוא לאימוץ המודל הזה באותו זמן בו בכל מדינות אירופה פונים לכיוון השני. | |||
_new_ |
|
|||
סין, באמת מעניין מי יקנה את המוצרים הזולים שמיוצרים בסין? אותו עובד שנפלט ממעגל היצור,המובטל של היום. או אותו עובד שמרויח שכר רעב , כדי בקושי לפת לחם, ,כי הרי בסין הכל יוטתר זול. או אולי אנחנו נעבור לסין, | |||
_new_ |
שמח, צביקה, שחזרת לבקר | |||
|
|||
התשובה הנכונה היא זו שמוצגת במאמר - השקעה, אפילו ציבורית (מהתקציב), בפיתוח הון אנושי. כמובן שזה צריך להיות תהליך מתמיד של פיתוח - גם בבתי הספר, גם מקומות העבודה, גם במעבר בין עבודות (כולל את העצמאיים). זהו המפתח לשמירת המצויינות לאורך זמן וגם לשמירת היכולת להתמודד בשוק העבודה הגלובלי. אז אפשרות אחת זה לעבור לסין אבל השניה, היותר טובה, זה לדאוג להשתפרות (ההון האנושי) המציאות שלנו בבית. | |||
_new_ |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |