  
  
  
|
 |
|
||
  גורם הפנאי, ההשכלה ותרבות |
|||
|
|||
אינני חושב שזה נכון לטעון שהרצון בזמן פנוי איננו מהווה פרמטר בכלכלה ה''קלאסית''. ברור שתורת הכלכלה איננה עוסקת ב''מה עושים'' בזמן הפנאי (האם יצאו לפיקניק, קניות, או ישבו בבית מול הטלוויזיה) אבל מאחר והכלכלה עוסקת, בסופו של דבר, בשאיפות האדם ובדרכים להשיגן, ומאחר והרצון בזמן פנוי הוא שאיפה המשותפת לרוב המוחלט של בני האדם ברור ששעות הפנאי מהוות פרמטר בכל שיקול כלכלי. אני חושש שאתה עושה כאן הבדלה מלאכותית, זמן הפנאי איננו שונה מכל צורה אחרת של רווחה חומרית. האמרה ''זמן הוא כסף'' מראה זאת יפה. כדי להינות מפנאי עליך להיות מסוגל לייצר מספיק כסף ''עודף'' כדי שלא תגווע ברעב. במדינה ענייה, רוב האנשים עובדים הרבה יותר קשה ונהנים מהרבה פחות זמן פנוי בגלל שפריון העבודה נמוך, ואם יעבדו פחות אזי הם פשוט ימותו. מכאן שאת הפנאי אנחנו ''קונים'' בדיוק כמו מכונית או ברזים מזהב לאמבטיה. ההבדל העיקרי בין אזרחי ארה''ב לתושבי צרפת הוא שבעוד שבידי הראשונים נתונה הבחירה, במידה זו או אחרת, בין פחות פנאי או פחות כסף (והם מעדיפים פחות פנאי ברוב המקרים. או, יותר מדיוק, מעדיפים פחות פנאי *עכשיו* לטובת יותר פנאי ורווחה חומרית כאשר יצאו לפנסיה) לתושבי צרפת אין את הבחירה הזאת משום שמישהו אחר כבר החליט את את ההחלטה הזאת בשבילם. הבעיה העיקרית של צרפת היא שההחלטה הזאת איננה מבוססת על הגיון כלכלי והיא בבחינת נסיון ליצור ''יש מאין''. לצרפתים יש את הלוקסס של חיים במדינה עשירה ויפה מאוד וייתכן שיוכלו לאזן איכשהו את הקשיים שהשיטה שלהם מעוררת אבל לישראל אין הרבה ברירות. אם כך, שיפור ההון האנושי (במובנים של הגדלת היכולת הכלכלית של האנשים) הוא תנאי הכרחי בכדי לאפשר לנו לבצע את הבחירה הזאת. נכון לעכשיו, יש קבוצה הולכת וגדלה בקרב האוכלוסיה שנסמכת על שולחנה של קבוצה אחרת, שהולכת וקטנה. מן הראוי שיהיה בידי כל אחד מאיתנו את היכולת לפרנס את עצמו ושנשאיר את הבחירה בין יותר פנאי ליותר כסף בידי האנשים. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| גורם הפנאי, ההשכלה ותרבות |
|||
|
|||
מה שאני מנסה להגיד שהמרוץ להגדלת הרכוש שלנו מגיע לקיצו. החיים של הדור הבא יהיו קשים יותר מבחינת יכולתם להגיע להישגים חומריים בגלל התהליכים שמדבר עליהם דוד במאמרו. ולכן הבריה הנכונה, לדעתי, היא עשיית שינוי ערכים כולל, במודע, ובתמיכת יכולת השיווק של המדינה. גם ערכינו היום, המתמצים, במידה רבה ברדיפה אחר עגל הזהב, הם תוצר של שיטה כלכלית ושל אינטרסים של שכבות מסויימות אני ממליץ שנעשה כולם קורס בהיסטוריה, כלכלית ואחרת, וניראה מתי צמח רעיון בית הספר כמכשיר להון אנושי שיכול לשרת את החברה התעשייתית, מה היו ערכי החברה היהודית במשך אלפי שנים, מה היתה האלטרנטיבה של ה''מתייוונים''. אני מאמין שאפשר להציע, (כאשר ניגמור את מלחמת השבטים עם הפלשתינים) מודלים אלטרנטיביים של חברה שתהיה פחות לפי המודל האמריקאי ויותר לפי המודל האירופי, ואולי אפילו מודל יהודי חדש ישן, שבו ינתן ערך לחכמה לפחות כמו לרכוש, לאושר לפחות כמו לעושר.... כן יהי רצון.... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מודלים אלטרנטיבים? |
|||
|
|||
למיטב הבנתי, גבי, אין צורך במודל אלטרנטיבי כדי ליישם את הערכים עליהם אתה מדבר. ברמה התיאורטית לפחות כל מה שצריך זה הוספת משתנה או החלפה באחר. ממה שהספקתי ללמוד על המודל ''הקפיטליסטי'' (שמתי מרכאות כי אין לי בראש שם יותר טוב כרגע) הוא יכול להסביר בלא מעט הצלחה התנהגות שהיא לא ממש קפיטליסטי. פרופסור חיים ברקאי עשה זאת כבר לפני כ-30 שנה בספר בו ניתח את המשק הקיבוצי. משום מה אני זוכר רק את שנת הוצאת הספר, גם זה לא ממש בדיוק, 1977 או 1978 ואני יודע שהוא קיים בספריית ארן - אוניברסיטת בן גוריון. חוץ ממנו ודאי שעשו זאת גם אחרים וגם בארצות אחרות. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| גורם הפנאי, ההשכלה ותרבות |
|||
|
|||
על מה אתה מבסס את הקביעה שהמרוץ להגדלת הרכוש שלנו מגיע לקיצו? כל הנתונים שאני מכיר מעידים שהכיוון הוא יותר רווחה ליותר אנשים. תהליך המעבר של מקומות עבודה מסויימים לארצות אחרות הוא חלק מאותו תהליך חיובי המפנה מקום לסוגים אחרים, יותר פרודוקטיביים, של עבודה, גם בארצות המקור וגם בארצות היעד. אותו ''מודל אירופי'' שאתה מציע איננו מעניק יותר כבוד ל''חוכמה'' או ל''אושר'', זהו מודל אשר בו מחליטים בשבילך מגבוה מה חשוב ומה לא חשוב. ה''מודל האמריקאי'' מעניק לנו את יכולת הבחירה ואת האמצעים לבצע אותה. זה גם מעט מגוחך לקרוא לאימוץ המודל הזה באותו זמן בו בכל מדינות אירופה פונים לכיוון השני. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי