מה זה?

שקיפות תיקצוב ההתנחלויות

עגל הזהב / דוד סיון (יום שלישי, 30/09/2003 שעה 15:00)

שקיפות תיקצוב ההתנחלויות

ד''ר דוד סיון

''במשרד האוצר מספרים על שר חדש, חובב התנחלויות, שנכנס לתפקיד לא לפני הרבה שנים וזימן אליו לשיחה סודית את ראש אגף התקציבים. כשהדלת ננעלה שאל השר בפאתוס, עכשיו תגיד לי סוף סוף, כמה מיליארדים משקיעה הממשלה בשטחים מדי שנה. ראש האגף הרצה לשר במשך שעתיים על הוצאות הממשלה בשטחים. במהלך כל ההרצאה הוא לא נקב ולו במספר אחד'' (מוטי בסוק וכתבים, העלות האזרחית החריגה של ההתנחלויות: לפחות 2.5 מיליארד ש' בשנה, מוסף ערב ראש השנה, הארץ, 26.9.2003, עמודים 46-44).

כתבי הארץ עמלו מספר חודשים כדי לחשב את ''מחיר ההתנחלויות'' ואפילו הקדישו מאמר מקדים לכך כדי לעורר עניין בפרסום שיבוא בערב החג. אבל בסופו של דבר אין להם תשובה מספיק טובה עבור אותו השר. הפרוייקט של הארץ, רק אימת את החישובים של דרור צבן (עבור שלום עכשיו) ועידכן אותם (שם, עמוד 45). גם ההנחות הבסיסיות לא ממש שונות ולכן המספרים המוצגים בדו''ח של העיתון לא ממש מחדשים לנו דבר, לאחר שניתחנו כבר את הפרוייקט הקודם. הרי אז סיכמנו כי: ''בעצם מה שיוצא זה שחישוב חד צדדי של תקצוב עודף מסיט את הוויכוח האידיאולוגי/פוליטי לוויכוח על תקצוב וכסף'' (דוד סיון ויובל רבינוביץ, העדפה תקציבית להתנחלויות?).

בתשובה לשאלתו של נחמיה שטרסלר על הממצאים אמר בנימין נתניהו: ''צריך לשאול קודם היכן אני רוצה את הגבולות, ורק אחר כך לעשות את החשבון הכלכלי. אחרת יכול להיות שהדבר הכי כלכלי הוא להתבצר בצפון תל אביב'' (נתניהו: כלכלת ישראל היא ריכוזית, בלתי יעילה ומסואבת, הארץ, 26.9.2003, עמוד 6א). במילים אחרות, התקציב צריך להיות פועל יוצא של תהליך אסטרטגי של קביעת סדרי עדיפויות ומדיניות ורק אחר כך לתרגם זאת למספרים בספר התקציב.

זכורה ההחלטה הלילית של הממשלה לפני מספר ימים שאישרה בחיפזון את הצעת משרד האוצר לתקציב שנת 2004. רק לאחר מכן התברר לשרים, בהפתעה, או לחלק ניכר מהם, מה הוחלט (צדק חלוקתי?). הגיעו הדברים לידי שלאחר ההחלטה ''..... נתניהו כבר הכריז בכל פינה שהוא יילחם בגזרות החדשות, ויתנגד לקיצוץ בקצבאות, שהמשרד שלו הציע רק יום וחצי קודם לכן'' (שלום ירושלמי, ''רגע, חסר לנו עוד מיליארד'', מוסף שבת, מעריב, 19.9.2003, עמוד 6).

למרות הכוונות וההצהרות של שר האוצר תהליך קבלת ההחלטות על התקציב, בסופו של דבר, מבטא מעט מאד אסטרטגיה. מה שבולט יותר זה מאבק כוחות בין הלקחנים השונים בעיקר סמוך למועדי ההחלטות (מדיניות כלכלית - האמנם?). גם תהליך ההתנחלות לא נולד בהחלטה אסטרטגית, ברורה ושקופה, על מדיניות ממשלתית. את התהליך הובילו קבוצות פוליטיות נחושות, עם אסטרטגיה, ומרבית הממשלות נגררו לתוכו. כך זה נמשך עד ימינו אנו עם הקמת המאחזים.

בעצם בחינה של ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, תגלה לנו שזו הדרך בה הוקמו מרבית הפרוייקטים הלאומיים השונים. יש מספר יוצאים מן הכלל כמו פרוייקט המוביל הארצי, ההתיישבות בחבל לכיש ועוד כמה - פרוייקטים עליהם ניתן היה להשיג הסכמה רחבה של המוסדות הנבחרים.

לא רק שהתקציב לא נקבע בתהליך אסטרטגי, אלא שרב בו הנסתר. בנושא ההתנחלויות הסתרת הפרטים היתה כנראה מכוונת. ''את המדיניות של הסתרת תקציבי ההתנחלויות מעיניים ישראליות ביקורתיות, ולא פחות מכך מעיניים זרות, הנהיגו ממשלות המערך בשנות השבעים ואימצו ממשלות הליכוד שבאו אחריהן'' (מוטי בסוק וכתבים, עמוד 44). במאמר קודם הזכרתי שבספרי התקציב שמקבלים חברי הכנסת הרבה פרטים, גם על תקציבים של מאות מיליונים, לא מוצגים (שקיפות המערכת הציבורית). למיטב זכרוני לא שמעתי את זעקת חברי הכנסת על הבעיה הזאת. לא פלא שכאשר יש סיבה וכוונה להסתיר פרטים אז מצליחים במשך כ- 35 שנה ואין פוצה פה ומצפצף.

כעת בא עיתון הארץ, בעקבות מרכז אדוה ושלום עכשיו, ומספר לנו על ''התגלית הגדולה,'' שזה עולה לנו ''יותר מדי'' כסף. המטרה האמיתית נשארת נסתרת בצד. כך אולי ישתכנע הציבור שהקיצוצים האחרונים בסעיפי התקציב השונים לא ממש היו מוצדקים. לא מעלים לאוויר דיון רציני בשאלה האסטרטגית על הדרך אותה צריכה המדינה להעדיף שממנה אפשר, וצריך, לגזור את המשמעות התקציבית. כמו הממשלה גם מתנגדי ההתנחלויות לא מנהלים ויכוח על בסיס אסטרטגי שקוף.

השבוע הצטרף הסטטיסטיקן הממשלתי לביקורת על שקיפות: ''משרד האוצר אינו מוסר לציבור נתונים קריטיים שבאמצעותם ניתן להעריך את ביצועי מערכת המסים, ולבדוק את תחזיות הגביה של תקבולי הממשלה'' (ליאור כגן, רונית מורגנשטרן ודליה מזורי, הסטטיטיקאי הראשי: האוצר מעלים נתונים מהציבור ועוסק בתעמולה, עסקים, מעריב, 24.9.2003, עמוד 4).

מסתבר שהחלטות ממשלה חשובות מתקבלות על סמך מידע חלקי. לעיתים מידע חיוני לתהליך קבלת ההחלטות לא נמצא בפני השרים אפילו בעת ההצבעה. כל זה קורה למרות שהמידע קיים, במשרד האוצר. למרות השיפורים של השנים האחרונות האוצר מונע מידע חיוני מנבחרי הציבור. לא נותר אלא לקוות כי לאחר הפרסומים האחרונים, השרים ידאגו לקבל את כל המידע הרלוונטי והפקידות באוצר באמת תקבל את רוחו של חוק חופש המידע.

הצגת המאמר בלבד

תיאורטית

יוסף (יום שלישי, 30/09/2003 שעה 23:23)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

חופש הביטוי והמידע חשובים עד מאד.
אבל נניח שכל מידע תקציבי שהוא היה נגיש לכל אחד,מה היה קורה?
היה נפתח מסע לחצים והכפשות תקשורתי מאסיבי במיוחד,שהרי התקשורת בישראל היא בעלת זהוי פוליטי מהמובהקים בעולם.
היה גל עתירות לבג''צ,אשר גם הוא עצמו מזוהה פוליטית אפילו יותר מהמפלגות עצמן,ופסקי דין למכביר כנגד הממשלה ומשרדי הממשלה היו צצים חדשות לבקרים,שכן מערכת המשפט בישראל מעולם לא הפנימה את רעיון הדמוקרטיה ואת כפיפותה לעם ולנבחריו.
במקרה הזה,לאור המצב הספציפי של ישראל,כמה שפחות מידע יותר טוב.
מאחר ואתה מתיימר להיות כלכלן אפוליטי (צוחק צחוק גדול)
למה אתה לא מטריח עצמך לגבי הסעיפים הכבדים של התקציב,בבחינת מהכבד אל הקל?
מה לגבי החזר החובות שתופס למעלה משליש מהתקציב?
האם עלות השרותים למגזר מסוים חשובה יותר ממאה ועשרה מליארד ש''ח כל שנה?
מה לגבי התקציבים הכבדים במערכת?
מה לגבי עלויות השכר של המדינה,כמאה מיליארד ש''ח?

_new_

אתה מפספס את העיקר

דוד סיון (יום רביעי, 01/10/2003 שעה 9:23)
בתשובה ליוסף

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

המאמר בפרוש לא עוסק בעלות או התקציבים שהולכים למגזר זה או אחר. הוא מזכיר במפורש את הביקורת שלי ושל רבינוביץ שכבר נכתבה לפני הפירסום בהארץ.

הביקורת שלי כאן, היא בעיקר על כך שהשרים (ובכלל נבחרי הציבור) לא רואים את האינפורמציה המלאה לפני שהם מצביעים על התקציב. העובדה הזאת מככבת בישיבת הממשלה היום - תיקון ''הטעויות'' מהישיבה הלילית הקודמת. יחד עם זאת בדמוקרטיה האזרח (הציבור) צריך להיות מסוגל לבחון את עמדתו כאשר ספרי הממשלה פתוחים (חוץ ממה שהחוק מציין במפורש).

על הסעיף הכבד ביותר בתקציב, החוב, דוקא יש לא מעט אינפורמציה. החוב הוא גם במרכז הדיונים על מדיניות כלכלית של הממשלה-אוצר. גם על החוב (והגירעון התקציבי) ומשמעותו למצב הכלכלי כבר כתבתי לא מעט פעמים (אפילו בשבועות האחרונים). לכן לא נורא אם אני עוסק גם בסעיפי תקציב קטנים יותר.

ככלל ''כמה זה עולה לנו?'' היא לא השאלה הכי חשובה. השאלות האסטרטגיות והערכיות קודמות. כך גם לגבי ההתנחלויות או כל דבר אחר שמדינה ו/או עם רוצה לעשות. ברור כמובן שעמדת הרוב הפוליטי נותנת עדיפות להגשמת מטרות של אותו הרוב.

_new_

כנראה שהגישה היא אחרת

אלעד (יום חמישי, 02/10/2003 שעה 0:43)
בתשובה לדוד סיון

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

מאחר ולרוב השרים אין עניין בסעיף כזה או אחר, אלא הם רק יודעים שהם ''בצד של ביבי'' או בצד המתנגד, הם לא טורחים. אני רואה באי כניסה לפרטים זו דווקא דוגמה ליציבות ולכידות ממשלתית יוצאת דופן בקדנציה זו, בניגוד לממשלות וקואליציות רבות אחרות, שבהן מרוב התעמקות והתחפרות והתכתשות יצאה תוכנית כל כך חלבית ומטושטשת, שלא שיפרה כלום בכיוון הרצוי כל כך (לדעתי ולדעתך) של שוק חופשי, התייעלות והפרטה.

_new_

אלעד, הלוואי והייתי יכול להאמין

דוד סיון (יום חמישי, 02/10/2003 שעה 8:14)
בתשובה לאלעד

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

ממה שדווח לציבור דווקא נראה שהשרים לא ממש מודעים למה שעומד להחלטה (תגובות איתם ואורלב הן דוגמה בולטת). אתמול למשל הם שינו את ההחלטה הקודמת (הלילית) על הרכב הקיצוץ הנוסף.

ההנחה שלך על הלכידות אומרת שלשר האוצר צריך להיות יותר קל להעביר אינפורמציה אמינה ליתר השרים בעוד מועד. אבל במקרה שתואר הוא עצמו לא היה ממש מודע.

לגבי השיפורים ''הרצויים'' אגיד בשלב זה שעוד הרבה חזון למועד.

_new_

זה מה שאמרתי

אלעד (יום חמישי, 02/10/2003 שעה 9:55)
בתשובה לדוד סיון

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

רוב השרים לא מודעים למה שעומד להחלטה (באופן חלקי ברמה כזו או אחרת), כי יש כאן אמון ותמיכה בשר האוצר, וזה מה שמבטא את הלכידות.
אם תוך כדי המו''מ מול הגורמים שמתנגדים באמת לתוכנית (כמו ועדי ההסתדרות והגופים הציבוריים השונים), שר האוצר משנה איזה סעיף, משחרר הצהרה או מתפשר קצת, עדיין התמונה מבחינת הממשלה הזו נשארת של לכידות מאחורי התוכנית (ניתן לציין שרים מסויימים שמתנגדים לתוכנית ומנסים לטרפד חלקים ממנה, כמו שר הביטחון ושרת החינוך, אך אלו חריגים, וגם הם מיישרים קו לבסוף).
מסיבה זו גם שר האוצר אינו רואה צורך להעביר אינפורמציה ליתר השרים - למה להעביר כשרובם תומכים בהצעה מבלי לדרוש זאת ממנו?
לגבי ה''חזון למועד'' - נכון, אבל גם אתה, במאמריך כאן, משבח נקודות רבות המצביעות על המגמה החיובית.

_new_

זה מה שאמרת

דוד סיון (יום חמישי, 02/10/2003 שעה 10:38)
בתשובה לאלעד

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

אם היה מדובר בסעיפים שוליים שבאמת אין עליהם חילוקי דעות (בתוך הממשלה) אז אין לי בעיה. אבל לא מדובר בסעיפים שוליים ולכן אני מצפה יחס יותר רציני של הישבים בשלטון - בדיקת הנתונים לפני ההחלטות. אחרת תהליך קבלת ההחלטות מעורר ספקות ואי ודאות שבאופן כללי לא טובים למשק.

_new_

לדוד סיון

יוסף (יום חמישי, 02/10/2003 שעה 15:17)
בתשובה לדוד סיון

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

לא ראיתי מאמרים כאלה.אשמח אם תסביר במונחים לא מקצועיים
ממה מורכב החוב הזה,למה בעצם הוא נחוץ,מה השינוי שחל בו בשנים האחרונות (גידול,קיטון,פריסה מבחינת לוח סילוקין),מה ההשלכות של הקטנה שלו,האם אפשר בלי...

_new_

החוב הציבורי

דוד סיון (יום חמישי, 02/10/2003 שעה 16:58)
בתשובה ליוסף

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

כאשר ההכנסות של הממשלה (מסים, אגרות וכדומה) קטנות מן הוצאות נוצר גירעון. את הגירעון הזה מממנים באמצעות חוב (האוצר לוקח הלוואה ו/או מוכר איגרות חוב לציבור). אם התהליך הזה נמשך כמה שנים אז החוב גדל וגדל ועמו גדלים התשלומים שצריך לשלם כדי לסלק את החוב.

דומה הדבר לאדם פרטי המוציא יותר כסף ממה שהוא מכניס. די מהר הוא ימצא את עצמו מול האיש בבנק ויגיע להסכם על ''אוברדרפט'' או הלוואה.

אם עודף ההוצאה משמש להשקעה בתשתית ו/או בנכס יצרני (מפעל) הרי שבבוא היום הוא יגדיל את ההכנסות ולכן יקטין את הגירעון. אם, כמו שעשו ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, מרבית העודפים בוזבזו על ההוצאות השוטפות (שלא מיצרות גידול בהכנסות) הרי שהחוב צמח. החוב הזה גם משפיע על הריבית שמשלמים במשק על הלוואות (ולכן על הביקושים) ועל הצמיחה הכלכלית.

על פי התקציב האחרון (שאושר במאי ויוני השנה) ערך החוב ביחס לתוצר המקומי הגולמי (תמ''ג) השנתי היה 105%. משמעות הדבר שהחוב המצטבר גדול מן ההכנסה השנתית. לפי אותו תקציב ערך התשלומים על החוב אמור להגיע לכדי 100 מיליארד ש''ח (למעלה מ-‏30% מהתקציב).

בסוף שנות ה-‏90 עד שנת 2000 היה החוב בירידה וכבר הגיע אל מתחת ה- 100% מערך התמ''ג. העליה ביחס הזה מאז נובעת מהירידה בגביה (מיתון) וגידול בגירעון.

חוב זה דבר חיובי אם:
1. ערכו היחסי נמוך מסך ההוצאות באותה תקופה,
2. גובה התשלומים לסילוק החוב נמוך מ-‏20% מסך ההוצאה השנתית.
3. הוא משמש להשקעה שתגדיל את ההכנסות.

במקרה שלנו, כאשר עיקר החוב נצבר מהוצאות שוטפות, הקטנתו דורשת הקטנת ההוצאה השוטפת לביטחון, לרווחה ועוד. לכן יש ''נפגעים,'' ומאבקים על מה (איזה סעיף) נכנס לקיצוץ.

אפשר בלי חוב אבל אז יהיה יותר קשה ליצור (או לשמור על) תהליך של צמיחה. עם חוב סביר (שהתשלומים לסילוקו) לעומת זאת אפשר וצריך להשקיע בהרחבת המקורות.

_new_

החוב הציבורי

יוסף (יום חמישי, 02/10/2003 שעה 20:40)
בתשובה לדוד סיון

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

האם בנורבגיה יש חוק שמחייב גרעון 0?
מאחר וכל הקיצוצים נועדו להקטין את הגרעון השוטף,כדי שבשנה הבאה ניתן יהיה לגייס עוד הלוואות בריבית יותר נמוכה,הרי שהקיצוצים לא ממש אפקטיביים.

יתרה מזאת,מה ההגיון בלקיחת הלוואות ענק (הערבויות נועדו הרי לזה) כאשר החוב החיצוני הוא בלוא הכי עצום?
למה ממשלת ישראל לא הולכת למהלך יזום של הורדת רמת החיים הכללית בישראל? לא של המובטלים,החרדים,הנכים,משפחות מרובות ילדים...אלא של כולם?
מילא הממשלה,לה יש אילוצים פוליטיים,אבל למה הנגיד והפרשנים הכלכליים לא מטיפים לכוון הזה?
מההסבר שלך משתמע מה שחשבתי,רמת החיים בישראל היא סוג של בועה,והיא ממומנת ע''י הלוואות ענק ולא תל''ג.

_new_

החוב הציבורי

דוד סיון (יום חמישי, 02/10/2003 שעה 21:37)
בתשובה ליוסף

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

החוב החיצוני הוא דוקא קטן יחסית לחוב המקומי.

הקיצוצים נועדו להקטין את הגירעון השוטף כדי שהחוב יצטמצם.

הערבויות נועדו להשקעות, אבל (לפי הערכתי) הממשלה שלנו תנצל את רוב הסכומים להקטנת הקיצוץ בשוטף.

הפתרון הבסיסי הוא בכך שלא יממנו פעילות שוטפת באמצעות חוב. או אם משתמשים בחוב אז במעט ובאופן זמני בלבד. בממוצע רב שנתי צריך שהתקציב יהיה מאוזן. זה לא המקרה של מדינת ישראל.

פרוש עמדתי הוא כזה: ממשלה שאין לה מקורות (מסים, והכנסות אחרות) לא צריכה לתקצב הוצאה מעבר לכך אלא במקרים מיוחדים כמו מיתון. אבל ממשלות ישראל ניצלו כמעט את כל יכולתן כך שלא נשארה האפשרות להגדיל את הגירעון ודוקא בשעת מיתון צריך לקצץ.

ממשלה שצריכה לקצץ סכומים גבוהים יחסית צריכה לשקול טוב טוב איך וכמה מקצצים ובאיזה סעיף. בסופו של תהליך גם הממשלה תצטמק לגודל יותר סביר. במקרה כזה מי שנסמך על שולחנה של הממשלה יקבל פחות - אלא אם הקיצוץ פסח על הסעיף בו הוא תלוי. אבל אותם אלו שלא נסמכים על שולחן הממשלה לא צריכים להוריד את רמת חייהם באופן מלאכותי.

מאחר והתוצאה של תהליך כזה תהיה גם קיצוץ בתשלומי רווחה אותם בעלי יכולת יצטרכו לתרום ל''הוצאות רווחה'' של אירגונים פרטיים. אירגונים כאלו כבר קיימים זמן רב בחברה החרדית והדתית אך לא רק. הם ואירגונים חדשים יכנסו וימלאו את החסר.

_new_

עוד שאלה

יוסף (יום שישי, 03/10/2003 שעה 12:45)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

קראתי באיזה מקום את הטיעון שתקציב החינוך לנפש בישראל הוא מהגבוהים במערב,שכר המורים מהנמוכים במערב ומספר התלמידים בכיתה מהגבוהים במערב.
א)זה תאור מהימן?
ב)איפה אפשר למצוא נתונים השוואתיים בין ישראל למדינות אחרות לגבי הפרמטרים שהצגתי?

_new_

עוד תשובות

דוד סיון (יום שישי, 03/10/2003 שעה 21:41)
בתשובה ליוסף

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

ראשית הנה תשובה לגבי החוב הציבורי עליו דיברנו מקודם. לצערי אז לא זכרתי ששמרתי את הכתובת המצ''ב. למרות שהוא מציג את עמדת האוצר לסוף 2002 הוא מספיק טוב לרמת הדיו שערכנו. ''החוב הממשלתי - מידע כללי'' (http://www.mof.gov.il/chov/memshalti/klali.asp).

תקציב משרד החינוך התרבות והספורט (http://147.237.72.152/Magic93Scripts/mgrqispi93.dll): כ-‏26 מיליארד שקלים (לשנת 2003 לפי הידוע בתחילת ספטמבר). אתה יכול לחפש בעצמך באתר של משרד האוצר (http://147.237.72.152/magic93scripts/mgrqispi93.dll?...).

יתכן שביקור באתר של משרד החינוך יבהיר יותר טוב איך מתחלק התקציב.
1. ההוצאה לתלמיד במוסדות חינוך - השוואה בינלאומית (http://www.education.gov.il/minhal_calcala/download/...).
2. תקציב החינוך - מבט כללי (http://www.education.gov.il/minhal_calcala/taktziv00...).

מאחר וכמעט שלא עסקתי בנושא תקציבי החינוך אני יכול רק להעריך את הנתונים באופן מאד כללי. נדמה לי שמעבר למה שמקצה האוצר ישירות לחינוך מגיעים תקציבים באמצעות השלטון המקומי. מכאן נובע השוני בנתוני שני המשרדים.

מההוצאה לתלמיד במוסדות חינוך (ההשוואה) משתמע שההוצאה לתלמיד שלנו היא מהגבוהים במערב.

_new_

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.