|
|
|
חמור כחול לבן
''גיטרה קלאסית?
איזו בדיחה חביבה''...
אריה פרלמן
1) מה זה גיטרה - על קצה קצהו של המזלג.
הגיטרה כיום - כפי שאנו מכירים אותה - היא כלי עץ, המורכב משני חלקים עיקריים: שחיף (''צוואר''), וגוף בעל חמוקיים עם תיבת תהודה, שבמרכזו פתח עגול, ומעליו מתוחים שישה מיתרים.
כיום ישנם שלושה סוגי גיטרה: חשמלית, אקוסטית וקלאסית. האקוסטית והקלאסית אינן מחוברות בדרך כלל לחשמל או לכל מקור הגברה אחר - אם כי ניתן לחברן אם רוצים בכך. הקלאסית נבדלת מהאקוסטית בכך שהאקוסטית היא מאסיבית יותר, בעלת מתח גבוה - וצינור מתכת קבוע בתוך השחיף - על-מנת להחזיק את ששת מיתרי המתכת שמתוחים לרוב אורכה. הקלאסית לעומתה היא מעודנת יותר: אין בה צינור מתכת - וששת המיתרים עשויים ניילון - כאשר שלושת מיתרי הבס מלופפים כסף.
בעבר המיתרים היו עשויים גיד או מעי של חיה - מה שמסביר ככל הנראה את מקור החלק הראשון של השם: ''גי'' - ואילו ''טאר'' - פירושו ''מיתר''.
אם נלך לעבר הרחוק ביותר - נגיע אל המונו-קורד, בעברית: ''חד-מיתר''. זהו מתקן עץ פשוט שמעליו מתוח מיתר בודד - ועליו עשו הפילוסופים היוונים הקדומים את ניסיונותיהם המוסיקליים-אקוסטיים-מתמטיים. בשלב מאוחר יותר התפתחה הלירה - שהיא מעין נבל סימטרי.
בתנ''ך (שמואל א' ט''ז, כ''ג) מסופר על דוד המלך שניגן בכינור, אך ישנה סברה שזהו למעשה נבל.
הגיטרה הקלאסית המודרנית הגיעה לצורתה המוכרת לכולנו בסוף המאה ה- 18, כאשר לפניה היו גיטרות שונות, בנות חמישה ואף ארבעה מיתרים. אחד מקרובי המשפחה של הגיטרה - היא הויואלה. לא כלי הקשת הדומה לכינור ויולה - כי אם ויואלה, אשר שימשה בתקופת הרנסנס ככלי מלכותי ואצילי בספרד.
הלאוטה - גם היא כלי פריטה דומה לגיטרה - ויש אומרים: האימא של הגיטרה. הלאוטה דומה מאוד לעוד הערבי - ולמעשה ממנו התפתחה: ''אל-עוד'' - בערבית פירושו: ''העץ'', ובני אירופה אשר קיבלו את הכלי יחד עם השם - הדביקו את ה''א הידיעה אל גוף השם, בהשמטת אל''ף, והחליפו בין הדל''ת לטי''ת. כך נוצרה ה''לאוט/לאוטה'', או באנגלית: ''לוט'' (Lute(.
ההבדלים העיקריים בין הלאוטה לבין העוד - הוא כי בלאוטה ישנם סריגים בשחיף - סריג לכל חצי טון. חלוקה זו נוחה יותר לאוזן האירופית האמנותית - שאיננה מורגלת במרווחים פחותים מחצי-טון. כמו כן, מיתרי העוד הם כפולים - ובנויים זה מתחת לזה, מה שמקנה לצלילי העוד גוון ''נזאלי'' - דהיינו ''סתום-אף'' במקצת, גוון התואם את האוזן והטעם במרחב הערבי-מזרחי.
הכיוונון המודרני של הגיטרה הוא, מן הנמוך אל הגבוה: מי-לה-רה-סול-סי-מי - כיוונון אשר הופך את הסולמות מי מז'ור או מי מינור - למתאימים ונפוצים ביותר בגיטרה.
הכיוונונים של כלי המיתר הקדומים יותר היו דומים, או אף זהים לכיוונון המודרני.
הנגינה מתבצעת בשתי הידיים, כאשר יד שמאל מקצרת את המיתרים לפי הצורך - על-מנת להשיג את גובה הצליל הרצוי, באמצעות ארבע אצבעות (האגודל תומכת בשחיף מאחור); ויד ימין פורטת על המיתרים, באמצעות ארבע האצבעות (מלבד הזרת). בימינו נהוג לפרוט על-ידי הציפורניים, כשהן מעוצבות ומלוטשות, על-מנת להפיק צליל ברור ונקי.
2) הגיטרה - בת חורגת בעולם המוסיקה האמנותית.
פעמים לא מעטות - נתקלת הגיטרה בזילזול - לעתים עמוק לעתים מוסווה - מצד נגני כלים אחרים, בעיקר כינור ופסנתר - בכל הנוגע לעולם המוסיקה האמנותית, מה שנהוג לכנות ''מוסיקה קלאסית''.
זילזול זה מקורו בעיקר בשלושה מישורים:
א) ''עממיותה'' המופגנת של הגיטרה;
ב) העדר כמעט מוחלט של רפרטואר אמנותי, מה שגורם לחשוב שגדולי המלחינים זילזלו בגיטרה - ולכן מי אנחנו שנכבדה;
ג) חוסר יכולתה של הגיטרה להתחרות עם עוצמתם של כלי הנשיפה והפסנתר.
ובכן:
א) גם הכינור, וכן הקלרינט - הם כלים עממיים ביותר - אך איש איננו מעלה על דעתו לזלזל בהם או לטעון שאינם ראויים לבוא בהיכל המוסיקה האמנותית. עממיותה של הגיטרה איננה חיסרון - כי אם סגולה. אכן - זהו אחד הכלים הבודדים - אשר מתקבל כאמין לחלוטין בכל התחומים: מהאמנותי והמעודן - ועד לעממי ה''גס-מופרע'', כגון פלמנקו, קאנטרי, פופ וכו'.
ב) על כך ידובר מיד בהרחבה.
ג) אכן - מבחינה אקוסטית-אובייקטיבית - הפנסתר והכינור הינם בעלי עוצמה גדולה יותר מזו של הגיטרה, אך אין זה אומר שאיננה מסוגלת להתחרות עם הכלים הנ''ל. הסבר יבוא מיד.
3) עולם המוסיקה הקלאסית והגיטרה - סקירה ביעף.
תקופת הרנסנס (1450-1600)
תקופה זו הינה ''רכה'' מבחינת התפתחות הכלים: כלים רבים הידועים לנו כיום - לא הגיעו אז לצורתם הסופית: הכינור היה בעל קשת רכה יותר ומתח נמוך יותר, וכן קשת נמוכה יותר - שאיפשרה מצד אחד נגינה קלה יותר של אקורדים (3 או יותר צלילים בבת אחת) - אך מצד שני באה על חשבון העוצמה, שהיתה נמוכה די בהרבה מהכינור של ימינו; הפסנתר - לא היה קיים אז כלל וכלל, כמו כן הקלרינט, והגיטרה הופיעה בצורות שונות, בכיוונונים שונים ועם מספרי מיתרים שונים (הכיוונון המושווה - כפי שידוע לנו כיום מהתבוננות בקלידי הפנסתר המסודרים היטב - פותח סופית רק על-ידי באך - בסוף תקופת הבארוק).
בתקופה זו אנו פוגשים נגנים ומלחינים שונים לגיטרה ולכלים הקרובים לה: אלונסו מודארה, לואיס מילאן, לואיס דה-נארוואייז, ועוד רבים אחרים שכתבו - כמקובל עדיין בתקופה זו - בעילום שם (שריד מימי הביניים, שבהם האדם נחשב לעפר ואפר על מול האלוהים - ולכן אל לו להתבלט. תקופת הרנסנס הביאה איתה את השקפת האדם=נזר הבריאה).
תקופת הבארוק (1600-1750)
בסוף תקופת הרנסנס נודע אחד מנגני ומלחיני הלאוטה המפורסמים לימים בתולדות המוסיקה - ג'ון דאולנד, שניגן בחצר המלכות באנגליה. הוא הלחין יצירות סולו רבות, וכן שירים רבים - הבולטים באופיים המלאנכולי-מהורהר. תקופה זו היא אחת מתקופות הפריחה הגדולות של הלאוטה, ולמעשה שירת הברבור שלה: בחצר המלך לואי ה- 14 פעל נגן הלאוטה והמלחין רובר דה-ויזה, ואף המוסיקאי מס' 1 במממלכת צרפת (ובעצם: ''קומיסר התרבות'' אם נרצה לתרגם זאת ללשון ימינו) כתב ללאוטה (בין השאר) זהו ז'אן באטיסט-לולי, שנולד באיטליה כג'יובאני באטיסטה לולי... גם ג'ירולמו פרסקובלדי (נפטר בשנת 1643) - נגן האורגן הנודע ברומא, כתב ללאוטה, והיווה לימים את אחת ההשפעות על באך, שהעריץ את פרסקובאלדי. בונה הכינורות הנודע - אנטוניו סטרדיבאריוס - בנה גם גיטרות, וסילביוס ליאפולד וייס, נגן הלאוטה מסוף תקופת הברוק - הביא את ידידו לכתוב לו 6 סוויטות (=מחרוזות ריקודים) ללאוטה. לידיד הזה קראו... יוהאן סבסטיאן באך.
באותה התקופה המשיכו לפרוח הגיטרה ואחיותיה - על-ידי גאספר סאנץ, סנטיאגו דה-מורסיה, לודוביקו רונקלי, ועוד.
התקופה הקלאסית (1750-1810)
תקופה זו משופעת במלחינים ששמם הולך (או ''מתנגן'') לפניהם, כגון מוצרט, היידן ובטהובן - אשר מאפילים של שורה ארוכה של מלחינים ומבצעים מעולים בזכות עצמם. שמרכז פעילותם היה בוינה, בירת אימפריה אדירת-ממדים באותה התקופה, עיר מרכזית ביותר מבחינת התרבות המוסיקלית - ובת כמה מאות-אלפי תושבים בסך הכל...
תקופה זו, וכן תחילת התקופה הרומנטית שבאה אחריה - היתה אחד השיאים של הגיטרה הקלאסית - ולמעשה ''תור הזהב שלה''. בתקופה זו פעל פרננדו סור הספרדי - )1778-1839) - מלחין פורה ומוכשר ביותר, הקרוי ''מוצרט של הגיטרה''. הוא הביא את הגיטרה לשיאים חדשים מבחינת איכות וכמות ההלחנה: סונטות, שירים, אטיודים (יצירות מוסיקליות המשלבות היבטים טכניים לתירגול ולימוד), יצירות להרכבים שונים: שתי גיטרות; גיטרה וזימרה, גיטרה וחליל, ועוד ועוד. לצידו פעל האיטלקי מאורו ג'וליאני )1781 - 1829) - שקצר הצלחה מסחררת בוינה כמורה, נגן-וירטואוז ומלחין מוכשר ומוערך ביותר. בין השאר זכה ג'וליאני לנגן כצ'לן (אכן הוא היה גם צ'לן) בסימפוניה השביעית של בטהובן (כזכור - אז כל הופעה היתה הופעה חיה...). יש לציין גם את אנטון דיאבלי, מורה לגיטרה, נגן ומלחין - שתרומתו הייחודית היא עיבוד של שירים (''לידר'' - רבים של ''ליד'' = שיר אמנותי בליווי פנסתר בדרך כלל) מאת היידן, בטהובן ושוברט לליווי בגיטרה. מובן שגם בימינו נעשים עיבודים מעין אלו - אך בהבדל אחד: יש להניח במידה רבה של סבירות - שעיבודי דיאבלי נעשו בידיעת ובהסכמת המלחינים הדגולים.
לצד סור וג'וליאני פעלו מלחינים רבים נוספים, כגון מתיאו קרקאסי, דיוניסו אגואדו, ועוד.
התקופה הרומנטית (1810 - 1911)
בתקופה זו המשיכו לפעול סור וג'וליאני, וכן יוהאן קספר מרץ; מאטייגה; הנזה; נפוליאון קוסטה ועוד רבים אחרים.
המאה העשרים
במאה זו - נפרץ הסכר לחלוטין. מי שפתח את הפתח היה המלחין והוירטואוז הנערץ פרנסיסקו טארגה (1854-1909) - שמעבר להלחנתו המקורית - גם עיבד יצירות רבות לגיטרה ובכך תרם להעשרת הרפרטואר של הכלי. טארגה - ותלמידו הגדול מיגל יובט - סימנו את הדרך בפני גדול הוירטואוזים של הגיטרה הקלאסית במאה ה- 20, הלא הוא אנדרס סגוביה (נפטר ב- 1987). אדם מיוחד זה - אשר הופיע לראשונה בפומבי בגיל 11 - והקדיש 75 שנה מחייו(!) למען הכלי - עורר מלחינים רבים וחשובים במאה ה- 20 לכתוב למען הגיטרה: חואקין רודריגו - שכתב את ה''קונצ'רטו דה'ארנחואז'' המפורסם ב- 1939, מנואל פונסה, מריו קסטלנואובו טדסקו, בנג'מין בריטן, מנואל דה-פאייה, ועוד. פראנסיס פולנק כתב סרבנד (במקור: ריקוד אבל ספרדי) לגיטרה - אם כי זה היה דווקא לכבוד זוג הוירטאוזים הצרפתיים אידה פרסטי ואלכסנדר לגויה.
נגנים נודעים נוספים הם ג'וליאן ברים וג'ון וויליאמס מבריטניה;חוזה מיגל מורנו, אליריו דיאז, נרסיסו יפז ועוד עוד והסליחה עם מי שלא הזכרתי.
4) המלחינים הגדולים והגיטרה.
מקובל לחשוב - במידה רבה של צדק, יש לציין בצער - שגדולי המלחינים בתולדות המוסיקה - לא כתבו לגיטרה קלאסית. אך פה ושם ישנן הפתעות לטובה:
לואיג'י בוקריני (1743-1805) - לא נכלל אמנם בשורת ה''כוכבים הגדולים'' - אך ייחודו בכך שהוא בא מחוץ לתחום הגיטרה: בוקריני הוא צ'לן ומלחין רב-שפע, אשר בערוב ימיו עיבד 12 מיצירותיו לגיטרה - למען פטרונו הספרדי - ובהם אף סימפוניה קונצרטנטית - לגיטרה בליווי תזמורת - מה שמפריך - לראשונה - את הסברה שהגיטרה איננה יכולה להתמודד עם כלים כגון פסנתר וכינור - לא כל שכן תזמורת שלמה. כזכור - אמצעי הגברה מלאכותיים לא היו אז...
קארל מאריה פון-ובר (1786-1826) - מבכירי מלחיני האופרות בתקופה הקלאסית - כתב שירים (''לידר'', כזכור) לקול ולגיטרה (בחלק מהמקרים מצויין: ''או פסנתר או גיטרה'' - כאשר שני התפקידים כתובים במקור על-ידי המלחין);
פרנץ שוברט (1797-1828) - אחד מגדולי המלחינים אי-פעם, נודע בעיקר בלידר שכתב - כ- 600 במספר, תחום שבו התמחה במיוחד. כמו כן כתב 9 סימפוניות, ומספר רב של יצירות קאמריות (קאמרה=חדר. יצירה בהרכב של ארבעה כלים בדרך כלל, כגון רביעיית מיתרים: צ'לו, ויולה ושני כינורות - או הרכב דומה + פסנתר או כלי נשיפה). הוא כתב מס' שירים לקול ולגיטרה - אך במיוחד יש לציין את הרביעיה היוצאת-דופן שכתב, לחליל-צד, ויולה, גיטרה וצ'לו. למעשה הוא לקח יצירה לחליל-צד, גיטרה ו-ויולה שנכתבה על-ידי גיטריסט (מאטייגה), ועיבד אותה, תוך כדי שינויים מסויימים ותוספת תפקיד צ'לו לאביו.
יש לציין במיוחד ששוברט היה... גיטריסט חובב! אכן כן. המלחין הענק הזה, הצליח לרכוש פסנתר אך ורק שנה לפני מותו - ועד אז נהג להלחין בעיקר עם הגיטרה.
ניקולו פגאניני (1782-1840)
רגע אחד...! האם מדובר בפגאניני - הכנר המפורסם ביותר עלי-אדמות? ואם כן - מה לפגאניני ולגיטרה?! הרי הדברים נשמעים כפנטזיה של ממש!
ובכן - הפלא ופלא: פגאניני - האיש והכינור החליט יום אחד (בעקבות סיפור אהבה שלא זה המקום לפרטו) לנטוש את הכינור (לא - אין זו טעות) - ולהתמסר - זמנית - לגיטרה. הוא למד את הכלי והגיע בו לוירטואוזיות (איך לא?) - וכתב שורה ארוכה של יצירות לגיטרה סולו - וכן לגיטרה וכינור.
מאורו ג'וליאני - שאותו הזכרתי קודם - כתב קונצ'רטו לגיטרה, שאותו ביצע בוינה בשנים 1808-1809, כפי שכתוב באנציקלופדיה למוסיקה ''גרובס'': ''בליווי תזמורתי מלא, מול קהל רב - ובהצלחה מרובה''. מה שמפריך - בפעם השניה - את האגדה שאין הגיטרה יכולה להתמודד עם הפסנתר. יכולה גם יכולה - תלוי רק מי מנגן...
הקטור ברליוז (1803-1869)
אחד מגדולי המלחינים הצרפתיים - ומחשובי המלחינים בתקופה הרומנטית. גם הוא - אכן, גיטריסט, בנוסף להיותו פנסתרן. אהבתו לגיטרה הופגנה במילים חמות ומפורשות: הוא כינה אותה ''תזמורת קטנה'', (ביטוי זהה נאמר על-ידי בטהובן) ופסק שהיא ראויה לשמש גם ככלי מלווה וגם ככלי סולני, הן ביצירות מיניאטוריות וצנועות - והן ביצירות גדולות יותר. הוא כתב שירים רבים לקול ולגיטרה, וכן שילב את הגיטרה ביצירתו התזמורתית ''שמונה תמונות מפיסטו'': בתמונה האחרונה מפיסטו זורק את התזמורת - ונשאר לשיר לבד... בליווי גיטרה. כמו כן, הוא כתב וריאציה על נושא מאת מוצרט לגיטרה - אך למרבה הצער וכאב - יצירה זו אבדה ואיננה עימנו, עד אשר אולי תימצא במחסן נידח (כפי שנמצא כתב היד של ספר בן-סירא בגניזה הקאהירית, ולהבדיל - כתב היד של ''פריז במאה העשרים'' מאת ז'ול ורן, בעליית גג ב- 1994).
גוסטאב מאהלר (1860-1911)
אחד מאחרוני גדולי המלחינים - הלחין 9 סימפוניות (שאת התשיעית לא רצה לכנות ''סימפוניה'' מפני עינא בישא: התשיעית היתה האחרונה - הן של שוברט והן של בטהובן...) מאהלר שילב את הגיטרה בפרק השני של הסימפוניה השביעית.
הייטור וילה-לובוס (1887-1959)
המלחין הלאומי של ברזיל. צ'לן מקצועי וגיטריסט חובב ברמה גבוהה (עם ''חובבנות'' כמו של וילה-לובוס בגיטרה - לא צריך מקצוענים...) מלחין חשוב, מעניין ומיוחד, שיצר מזיגה מוצלחת ביותר בין המוסיקה האמנותית המערב-אירופית - לבין המוסיקה העממית של ארצו. כתב יצירות רבות להרכבים שונים, ולענייננו - יצירות חשובות לגיטרה, ולגיטרה והרכבים שונים.
5) רפרטואר
רפרטואר - פירושו מאגר התווים שקיים בשביל כלי מסויים לצורך נגינה. בדרך כלל לא ניתן לנגן ישירות תווים של כלי אחד על-ידי כלי אחר - ואז נוצר צורך לעשות עיבוד.
הרפרטואר דומה במידה רבה מאוד לביבליוגרפיה. אם - למשל - ישנו בעברית מחסור חמור בספרות מופת עולמית - הרי שנוצר צורך לתרגם, ואכן נעשו תרגומים של ספרות מופת - מויקטור הוגו ועד ג'ון רונלד רעואל טולקיין - וגו'. כך - כאשר נוצר צורך או רצון בקרב נגני כלי מסויים להעשיר את הרפרטואר על-ידי יצירות מופת, או לנגן יצירה יפה מאוד שנכתבה לכלי אחר - עושים עיבוד. עבודת העיבוד דומה מאוד לעבודת התרגום - וזוהי עבודה קשה שיש לעשותה בזהירות ובמיומנות. כל מי שהתנסה ולו בתרגום פיסקה אחת - ודאי חש את הדבר על בשרו.
עקב הקירבה הרבה בין הלאוטה לגיטרה - עובדו יצירות רבות מאוד מהכלי הראשון לשני - ובעיקר שפע היצירות מתקופת הרנסנס והבארוק. עם זאת - אין כמעט מגבלה על אופי וכמות העיבודים גם מכלים אחרים: מסוויטות לכינור של באך ועד לסונאטות לפסנתר של מוצרט, מזורקות לפסנתר של שופן - והרכבים אחרים.
במבט ראשון - כאשר בא פסנתרן מול גיטריסט - הרפרטואר המקורי שעומד לרשות הפסנתרן - כלל אינני בטוח שהוא גדול יותר מזה שעומד לרשות הגיטריסט. עם זאת - יוקרתו של הרפרטואר ודאי גדולה בהרבה אצל הפסנתרן. אחרי ככלות הכל - רוב יצירותיהם הגדולות של בטהובן, מוצרט, ברהמס ואחרים - הן או לפסנתר או בליווי פסנתר - ולא גיטרה.
אך במבט שני - ישנם ''תחומים אפורים'', או ''שטחי הפקר'' - שבהם אין לאף אחד ה'מתחרים' חזקה אוטומטית.
למה הכוונה?
למשל - רבים מאוד הם הפנסתרנים שמנגנים יצירות של באך בהנאה מרובה. אך דא עקא - שבאך מעולם לא כתב יצירה לפסנתר - אפילו לא תו אחד!
יתר-על-כן: באך - בשעתו - לא היה ידוע דווקא כמלחין. שמו יצא לפניו כמומחה עולמי לבניית כלי מקלדת. ואכן באו אליו בוני הפסנתר, עם הגירסאות הראשונות של הכלי הזה, ותגובתו של באך היתה בערך בזו הלשון: ''קחו אסימון - וכשתצליחו לשפר את הצעצוע הבינוני הזה - נא להתקשר אליי...''
אז אם באך לא כתב לפסנתר - למה הוא כן כתב?! הרי הוא בכל זאת ניגן על מקלדת!
ובכן - הוא כתב לצ'מבלו, לעוגב, לקלאוויכורד, וכמובן לכינור, זימרה וכו'.
אז באיזה כלי מתאים יותר לנגן באך? בפסנתר או בגיטרה?
האם לפנסתרנים יש בכלל זכות לנגן את יצירותיו של באך - בעוד שזה פסל בזילזול מנומס את הכלי שעליו הם מנגנים?
ואולי דווקא גיטרה מתאימה יותר - מכיוון שלאוטה (שלה כתב באך 6 סוויטות) קרובה מאוד לגיטרה, והצ'מבלו הוא אמנם כלי מקלדת - אבל גם כלי פריטה? ואילו הקלאוויכורד - הוא כלי פריטה מיוחד במינו - שמאפשר לשחק עם הצליל - טכניקה שאפשרית בגיטרה אך בלתי אפשרית בפסנתר.
דוגמא נוספת היא דומניקו סקארלאטי (1685-1757)
סקארלאטי הוא מלחין איטלקי במקור - אך חי 38 שנים בספרד. אחד מגדולי מלחיני הבארוק. הוא כתב 555 סונטות(!) לצ'מבלו - ואף לא אחת לגיטרה. אך מתוך האזנה ליצירותיו - אפילו באוזן בלתי-מזויינת - ניתן להיווכח בקלות שללא הגיטרה אין למוסיקה שלו זכות קיום. חלק נכבד מסונטות אלה מבוסס על הסגנון הספרדי העממי לא פחות משמבטאו העברי של הרב ש''ך ז''ל היה מבוסס על היידיש.
אז כיצד מתאים יותר לנגן את סקארלאטי?
תופעה דומה מתרחשת באסכולה הלאומית הספרדית של סוף המאה ה- 19, עם המלחינים איסאק אלבניז ואנריקה גראנאדוס. שני המלחינים הללו - והדבר ניכר לכל אורך יצירתם - הם מעין ''גיטריסטים מתוסכלים'' - שומעים גיטרה; חולמים ונושמים גיטרה - אבל עקב מגבלות טכניות - נאלצים להתבטא באמצעות הפסנתר. למה הדבר דומה? לפרנקופיל מושבע - אך דובר עברית - שמצטט בלהט שאנסונים צרפתיים, במבטא צרפתי כבד ומודגש - אך בעברית...
ואכן - היצירה ''אסטוריאס'' של אלבניז - שהיא אולי אחת המפורסמות בגיטרה בתבל - נכתבה לפסנתר...
כל האמור לעיל איננו מבטל, כמובן, את גדולתם של המלחינים המקוריים לגיטרה. אחרי ככלות הכל - אסור לשכוח - שיוהאן סבסטיאן באך היה מלחין אלמוני ושכוח-אל החל משנת מותו (1759) - ועד שפליקס מנדלסון ''גילה'' אותו לציבור הרחב ב- 1829...
6) אחד מהכלים היפים בתבל
האידיאל של כל כלי נגינה - הוא קול האדם. אידיאל זה היה נכון ובולט במיוחד בתקופת הברוק, שבה הכינור זכה לעדנה מיוחדת, וכמובן - גם יצירות קוליות.
מלבד שירת הציפורים - המוסיקה היא קניינו והמצאתו של האדם. כאשר זמר או זמרת שרים - קולם איננו יוצא ''נקי'' - כמו בסינתיסייזר, אלא רועד-קמעא, על-פי תבנית מסויימת, כיוון שהאוויר לא עובר ישירות מבית החזה החוצה.
מבחינה זו - מעולים הם כלי הנשיפה. כלי הנשיפה מפיקים את צליליהם ישירות באמצעות האדם - שמפיח בהם רוח-חיים - כך ממש.
מרגש אף יותר הוא הכינור. הכינור מנגן על מיתרים - כמו מיתרי הקול, ולכן מידת הריגוש וההבעה שהוא מפיק - מתעלה כמעט לרמתו של קול האדם.
מבחינה זו - הפסנתר מצוי בנחיתות קשה: הפקת הצליל מתבצעת על-ידי לחיצה על הקליד - שמפעיל פטישון אשר דופק על מיתר קבוע בגוף הפסנתר. ניתן ללחוץ חזק יותר, קצר יותר או ארוך יותר - ואף להיעזר בדוושות שמאריכות את ההד - אך לא ניתן להשפיע ישירות על המיתר עצמו. לעומת זאת - נגן הכינור עושה כך בדיוק, ועוד כפל-כפליים: גם באמצעות הקשת - וגם באמצעות אצבעותיו.
אך יתרונו של הפסנתר על הכינור וכלי הנשיפה ברור: הרמוניה. הפסנתר מסוגל ללוות את עצמו, להפיק מגוון עצום של צלילים ואקורדים - ואילו כלי הנשיפה איננו מסוגל לכך כלל - ואילו הכינור מסוגל אמנם לנגן שניים - אולי שלושה צלילים בבת אחת - אך לא יותר.
אילו היה ניתן לנגן בכינור אקורדים מלאים - היה הוא זוכה בכתר הכלי היפה בתבל - וחסל סדר.
הנבל - הוא כלי נפלא - אך אין בו אפשרות לשנות את אופי הצליל לאחר הפקתו.
לעומת זאת בגיטרה ישנו כל מגוון האפשרויות: גם להפיק אקורדים מלאים, גם ללוות את עצמה ולנגן כתזמורת, גם לגוון את הצליל: ניתן לנגן בחלק התחתון של הגיטרה ליצירת צליל מתכתי וחד - או בחלק העליון בשביל לקבל צליל עמוק ו''מתוק''; אפשר להפיק בגיטרה בקלות רבה צלילים עיליים (''פעמונים''), וניתן להשפיע על הצליל לאחר הפקתו - באמצעות ניענוע האצבע על גבי המיתר.
החיסרון הבולט של הגיטרה לעומת כלי הנשיפה ובעיקר הכינור - הוא מגבלה מסויימת באורך הצליל. ניתן אמנם להאריך אותו קמעא - אך ללא שום יחס למה שמסוגל לעשות הכינור. עם זאת - נגן מוכשר במיוחד - עם כלי איכותי - מסוגל להתגבר במידת-מה על חיסרון זה - אם יידע להפיק צליל התחלתי צלול וברור - שיהיה לו מספיק ''בשר'' על-מנת להתארך דיו.
סיכומו של דבר:
הגיטרה הקלאסית היא כלי משובח, בעל יכולות נרחבות ומגוונות - שהוכיח את עצמו לכל אורך תולדות המוסיקה במערב - ועמד בכבוד בכל המבחנים: מקונצ'רטו קלאסי בוינה של תחילת המאה ה- 18 - ועד לפריטה עממית בקומזיץ של ל''ג בעומר בישראל של המאה ה- 21.
צריך רק להקשיב - ולהתמוגג מנחת.
|
|
|
חמור כחול-לבן / טור שבועי
סכנה לארץ ישראל! חושו אחים חושו [*]
