סמרטוט אדום

גדעון ספירו

יום שבת 18 במאי 2002

* השבוע פורסמו חלקים מהכרעת הדין של תא''ל (מיל.) יצחק יעקב בן ה- 76, שכיהן בעבר כמדען הראשי של צה''ל, והועמד לדין בעקבות שני ספרים שכתב (אבל לא פירסם). הוא זוכה משני סעיפי האישום החמורים שטפלה עליו פרקליטות המדינה, כוונה לפגוע בביטחון המדינה, והורשע בסעיף הקל יותר של מסירת סודות למי שלא הוסמכו. כל כך למה? משום שהראה את כתב היד לכמה מידידיו. מדובר בספרים שבהם רצה יצחק יעקב להנציח את מה שהוא רואה כתרומתו לביטחון המדינה, שהרי הוא היה בסוד כל הפרויקטים הסודיים ביותר, כולל ייצור חימושה הגרעיני של ישראל.

העמדתו של האיש לדין כמי שמסכן את ביטחון המדינה, היה מופרך מלכתחילה, וכולו תוצאה של שגעון הרדיפה שיש לפקיד אנכרוניסטי במשרד הביטחון בשם יחיאל חורב, שידוע גם בראשי התיבות של תפקידו המלמ''ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון), שרואה עצמו כשומר החותם של סודות ישראל, ונגוע ברדיפה אובססיבית נגד אנשים שמפרסמים מידע לציבור שלא לרוחו. הוא רדף במשך שנים את פרופ' אבנר כהן שכתב את הספר ''ישראל והפצצה'' (מבוסס על מסמכים גלויים בלבד) שפורסם בארה''ב. כהן נמנע שנים לבקר בישראל מחשש שחורב יעצור אותו. חורב התעלל שנים באיש הצדיק והיקר מרדכי ואנונו וכפה עליו ענישה מבית המדרש של העריצות הסובייטית, 12 שנות בידוד בכלא, עונש ש''אמנסטי אינטרנשיונל'' הגדיר כ''אכזרי, משפיל ובלתי אנושי'' במטרה ברורה להוציא את האיש מאיזונו הנפשי (לשמחתי נכשל בכך. ואנונו נשאר מחוייב לרעיון הנכון של פירוק החימוש הגרעיני ושיחרור האנושות מנשק יום הדין).

חורב שרוי עדיין בהשפעה עמוקה של ספרי חסמב''ה שקרא בילדותו, והוא טרם הבין כי בעידן הכפר הגלובלי והאינטרנט, אין למעשה סודות, וכל המידע הוא בהישג יד. מה עוד והמדיניות כלפי בכירים לשעבר במערכת הביטחון באשר לפירסום ספרים, אינה אחידה. לאחד מתירים, לשני לא. למה? ככה.
בישראל המוטרפת, לא די בצנזורה צבאית , ולא די בשב''כ, ולא די במוסד, ולא די במודיעין הצבאי, צריך עוד פטריוט פרזיט, כמו אותו חורב שיאכל מפרי מיסינו, וישלול מאנשים קשישים את שנות חייהם האחרונות כבני אדם חופשיים.
אינני נימנה על חבריו או ידידיו של יעקב, גם לא על מעריציו, כי אני חש דחייה אינסטינקטיבית כלפי כל מי שהקדיש שנים מחייו לייצור כלי משחית , ובעיקר למי שידו בפיתוח פצצת האטום הישראלית.

בהכרעת דינם, שירבבו השופטים משפט שבו הם נוזפים בתביעה על שניסו לעשות השוואה בין תא''ל יעקב לבין אסיר המצפון מרדכי ואנונו. השופטים רצו להחמיא בכך ליעקב, בבחינת אין מה להשוות.
אף אני מבקש להצטרף לרעיון שאין מה להשוות אבל מכיוון הפוך לזה של השופטים. בעוד יעקב הוא גאה בתרומתו ליצירת הנשק הגרעיני שעלול להביא עלינו כלייה, אושוויץ אטומית, ואנונו הוא ניגודו המוחלט. מרדכי ואנונו הבין בשלב כלשהו בעבודתו בכור בדימונה, כי הוא לוקח חלק בפרויקט ייצור נשק השמדה המוני המהווה, כהגדרת בית הדין הבינלאומי בהאג, פשע נגד האנושות. ואנונו הבין, כי ייצור נשק אטומי הינו סכנה החורגת מגבולות גיאוגרפיים ולאומיים. הוא מסכן אותנו, את שכנינו הקרובים והרחוקים, באחת: הוא סכנה לאנושות. אין להשאירו כסוד בידי קבוצה שלטונית קטנה, אלא חובה לדווח עליו, בהתאם לעקרון הדמוקרטי הבסיסי של זכות הציבור לדעת. ואנונו ידע מידיעה אישית כי מדיניותה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה ''לא נהיה הראשונים להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון'' היא שיקרית, נועדה להרדים את המאבק נגדו ולהוליך שולל את אזרחיה והעולם כולו. ישראל לא זו בלבד שהיתה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, היא נושאת גם באחריות למרוץ החימוש שהתפתח בתחום זה ולסכנת הימצאותו בידי מדינות נוספות באזורנו.

ואנונו קם ועשה מעשה שראוי לכל הוקרה. הוא צילם את הכור מבפנים, ואת המידע מסר לעיתונות הדמוקרטית, ל''סנדיי טיימס'' הלונדוני . הוא היה חייב לבחור בעיתון חוץ, כי בישראל הצנזורה לא היתה מאפשרת את הפירסום.
ואנונו, שזכה בכמה פרסי שלום חשובים, ומדי שנה הוא מועמד לפרס נובל לשלום, יושב כבר 16 שנים במאסר בגין שרותו לאנושות. מדינת ישראל, שהפכה לבית קיבול להשמדה עצמית, שמלבד הנשק הקונבנציונלי יש לה גם מחסנים אדירים של נשק אטומי, ביולוגי וכימי, מהווה כיום סכנה הרבה יותר גדולה לעולם מאשר סדאם חוסיין. בעוד לשליט העיראקי אין למעשה כל יכולת ממשית בתחום הגרעיני, ישראל לעומתו, מחזיקה במאות פצצות באתרים הקרובים למרכזי אוכלוסייה, (באזור בית שמש ובגליל) כפי שגילו לוויונים צרפתיים ורוסיים.
תחשבו על הסכנה הנוראה הנישקפת לנו, שעה שלאומנים ימניים גזענים כמו שרון, איתם-פיין, לנדאו, מופז, שלה-פן על ידם מתנדנד אי שם במרכז הליברלי המתון, יושבים עם האצבע שלהם על ההדק הגרעיני הישראלי. ותחשבו גם על הסכנה האקולוגית של זיהום רדיו אקטיבי במקרה של תקלה, טכנית או אנושית, או אסון טבע כרעידת אדמה, שיהפוך את ישראל למקום בלתי ראוי למגורי אדם. מפחיד.

* עתון ''העיר'', השבועון התל-אביבי מרשת שוקן, חשף בגיליונו האחרון פשע מלחמה של רצח שבויים שאליו נקשר גם שמו של הרמטכ''ל הנוכחי ר/א שאול מופז.
בתחילת חודש יולי 1968 נתפשו חמישה לוחמי גרילה פלסטינים בבקעת הירדן. למקום הגיע מי ששבועיים קודם לכן התמנה לאלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי. זאבי נתן הוראה לרצוח ארבעה שבויים , ולהשאיר את מפקדם לחקירת השב''כ. גדי מנלה, קצין המבצעים של חטיבת הבקעה, נבחר להוציא לפועל את הרצח. הוא בדק מי מהחמישה הוא המפקד, השאיר אותו בחיים, ורצח את הארבעה. מרבית הכתבים הצבאיים דאז, יותר משהיו עיתונאים כפי שראוי שיהיו במדינה דמוקרטית, היו למעשה סוכני דובר צה''ל בעיתונות. (ובענין זה, כפי שימים אלה מלמדים, לא השתנה הרבה). אשר על כן לא דיווחו הכתבים על מה שהתרחש בפועל, רצח שבויים, אלא פינטזו על קרב ''שבמהלכו נהרגו המחבלים''.

שאול מופז, אז מ''כ בפלוגת צנחנים, היה נוכח באירוע. העיתון מספר כי מופז לא העלה כל הסתייגות ולא שוחח על כך עם חייליו. עובדה זו לא צריכה להפתיע. בתקופה ההיא המודעות לנושאים כמו זכויות אזרח או הוראות אמנת ז'נבה, היתה עוד יותר נמוכה מאשר היום, (וגם עתה היא רק נחלתו של מיעוט בחברה הישראלית), ואין לצפות ממפקד כיתה צעיר שירים קול מחאה כאשר במקום נוכחים מפקדים בכירים, כולל אלוף הפיקוד. רק מי שקורץ מחומר נדיר של אומץ לב, יהין לומר לאלוף הפיקוד, שההוראה לרצוח שבויים הופכת אותו ואת המבצע לפושעי מלחמה.
בכל זאת נימצא חייל אחד ששלח מכתב תלונה לרמטכ''ל חיים בר-לב, אבל התלונה נימרחה לאחר שכעבור שבועיים נהרג מנלה באחד מאותם ''מרדפים'', כפי שהם נקראו אז.

מה שמטריד אותי הוא, תגובתו של מי שנעשה ברבות הימים לרמטכ''ל. מופז נשאל על ידי העיתון כמה שאלות חשובות, כמו ''כיצד השפיע האירוע על תפיסתך את המושג טוהר הנשק''? ''האם במבט לאחור נראה לך כי היית יכול להתערב באירוע בדרך כלשהי כדי למנוע את הרג הכנועים, או שמא נוכחותם של קצינים בכירים ממך בכמה דרגות מנעה ממך לעשות כן''? ''בהקשר לאותו אירוע, כיצד היית מצפה מחייל בדרגת סמל לפעול לו היה נקלע למקרה דומה בימים אלה''?
תגובתו של הרמטכ''ל באמצעות דובר צה''ל היתה: ''אין תגובה''.

מופז הפך מאז למכונת מלחמה בעצמו, ולמי שידו קלה על ההדק שעה שמדובר בהריגת בני אדם.
המקרה בבקעה הפך כנראה לחווייה מעצבת עבור מופז, ואת סירובו לענות על השאלה כיצד לדעתו צריך לנהוג כיום סמל בנסיבות דומות אני מפרש כהנחייה אילמת לנהוג כמותו אז, לשתוק.
עינינו הרואות, כי מי שהיה שותף סוד לפשע מלחמה, הפך ברבות הימים למי שמופקד על ביצוע פשעי מלחמה. עוד סיבה מדוע ראוי להימנע, ככל שניתן משירות בצבא בכלל, ובתפקידי לחימה בפרט, כי הוא טומן בחובו את סכנת הפיכתו של אדם לפושע ורוצח.

* הכנסת קיבלה השבוע שני חוקים המהווים פגיעה קשה בזכויות דמוקרטיות של חופש הביטוי. החוק הראשון שעניינו ''הסתה לאלימות וטרור'' קובע כי מי ש''מפרסם דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור שיש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור'', דינו מאסר חמש שנים. החוק השני מאפשר לוועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימה או מועמד שמביעים ''תמיכה במאבק של מדינת אויב או במאבק מזויין של ארגון טרור נגד מדינת ישראל''.
אלה שני חוקים שנועדו קודם כל לפגוע בפלסטינים אזרחי ישראל.
ממשלת ישראל ותומכיה בכנסת רוצים להחזיר אותנו לימי הממשל הצבאי, בהם הנציגים הערבים בכנסת היו משת''פים כנועים, אומרי הן שאיש לא התייחס אליהם ברצינות ובכבוד.
חוקים אלה ממלכדים את האזרחים הערבים לחלוטין. מי קובע מהו ומיהו ארגון טרור? אלה שחוקקו את החוק. לכן יהיה מותר להביע תמיכה בטרור ובאלימות של הכובש הישראלי, אבל אסור יהיה לתמוך בטרור הנגדי של הנכבש. שוק דעות חופשי צריך לאפשר לכל אחד להביע את דעתו באשר למאבקי שיחרור לאומיים מבלי שהחוק יכבול אותו. מה שאצל האחד הוא ארגון טרור, אצל האחר הוא ארגון שיחרור לאומי. משטר דמוקרטי תקין לא אוסר על אזרחיו לתמוך בזכותם של עמים להיאבק נגד דיכוי וכיבוש. חוקים אלה עלולים לחבוש בבית הסוהר מי שהביעו עמדות בזכות הפלסטינים להיאבק נגד הטרור והאלימות של הכובש הישראלי, אבל בסופו של דבר לא יצליחו לסכור את פיהם. יהודים רבים, שבעיוורונם תמכו בחוק, יבינו את הטעות כאשר ידו הארוכה של השב''כ תגיע גם אליהם.
אני מניח כי במקביל לאלה שינסו לאתגר את החוקים הבלתי חוקתיים האלה במתקפה חזיתית, תתפתח גם תרבות העוקפת את העריצות הגלומה בהם, בנוסח החייל האמיץ שווייק, שיהפוך אותם למשל ולשנינה.

* באקדמיה הישראלית סוערות הרוחות. מספר פרופסורים ישראלים חברו לחבריהם באוניברסיטאות בחו''ל במנשר להחרים את הקשרים עם ישראל ועם מוסדותיה האקדמיים לנוכח מדיניות האפרטהייד ופשעי המלחמה שישראל מבצעת.
עבודתם של האקדמאים כרוכה מדרך הטבע במערכת מסועפת של קשרי גומלין עם עמיתים באוניברסיטאות בחו''ל. ניתוק קשרים אלה שומט את החמצן מעבודתם ומאיים על פיגור וזחילה מאחור. זהו עונש יעיל לטווח ארוך.
האקדמיה הישראלית רוצה להינות מכל העולמות. גם להיות פופולרית אצל ממשלת לה-פן הימנית לאומנית של ישראל, וגם לקטוף את פירות שיתוף הפעולה הבינלאומי עם עמיתים בחו''ל.
עתה באים חברי סגל בחו''ל ובישראל ואומרים לחבריהם: תחליטו, האם אתם עם הדיכוי והאפרטהייד או נגדו? המרצים הישראלים שתומכים בחרם, יסבלו אף הם לזמן מה, אבל הם יודעים, כי מי שתמכו בחרם הבינלאומי על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, מן הדין שיתמכו גם בחרם נגד האפרטהייד הישראלי. כפי שהחרם על דרום אפריקה הוכיח עצמו כבעל תרומה מכרעת להבסת האפרטהייד, כך יקרה גם עם האפרטהייד הישראלי. החרם יחיש את מיטוטו.

הצגת המאמר בלבד

אוהבי האנושות ושונאי בני האדם

אלכסנדר מאן (שבת, 18/05/2002 שעה 16:53)