חוקת התורה, אוטופיה או מציאות

מקובל לחשוב כי השלטת 'חוקת התורה' הנה חלומו של כל ''דתי'' ובו בזמן רעיון זה הוא הסיוט של מי שאינו כזה עדיין; ננסה לבדוק האם תוקת התורה מבטיחה ל-''דתיים'' משהו יותר מאשר למי שאינם כאלה? בעצם, האם היא מבטיחה משהו למישהו?

ומהי בכלל חוקת התורה?

(במדבר יט) א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן לֵאמר: ב זאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ על: ג וּנְתַתֶּם אתָהּ אֶל-אֶלְעָזָר הַכּהֵן וְהוֹצִיא אתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אתָהּ לְפָנָיו: (...) ה וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת-ערָהּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׂרף: ו וְלָקַח הַכּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: (...) ט וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:

יד זאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי-יָמוּת בְּאהֶל כָּל-הַבָּא אֶל-הָאהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: (...) יז וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל- כֶּלִי: יח וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל-הָאהֶל וְעַל-כָּל-הַכֵּלִים וְעַל- הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ-שָׁם וְעַל-הַנּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר: יט וְהִזָּה הַטָּהר עַל-הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:

(רש''י): לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה 'חקה'; גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:

(אור החיים): שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה' לאמר; כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה.

עומק המושג וקוצר המשיג

(רבנו בחיי): והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עיקר לשון חוקה – מלשון חקיקה; ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצוות חקים (...) לשון חק וגזרת מלך, כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו.

האדם מטבעו רוצה להבין כל דבר ובעיקר הוא רוצה להבין למה צריכים לעשות פעולות שמתבקשים לעשות; בשביל מה זה טוב – הוא שואל, ואם אינו מבין – הוא לא יעשה או אף יעשה ההפך.

העובדה היא שלא כל צעד בחיים מבוסס על היגיון צרוף; גם לא כל דעה שמישהו מאמץ לעצמו או מביע ומנסה לשכנע. על הרוב אנחנו מאמצים לעצמנו דעות התואמות את נטייתנו הטבעית וההסבר ההגיוני בא רק אחר כך, בדיעבד.

האמת היא שלא בכל עניין אנחנו מבקשים את ההיגיון הצרוף; רק בעניינים שמתנגשים עם נטייותינו הטבעיות אנחנו מתעקשים לקבל הסבר הגיוני. בעניינים רבים אנחנו סומכים על הנאמר לנו בלא פיקפוק ואפילו בדיני נפשות; אומרים לנו שראוי לסמוך על רופא פלוני – איננו בודקים יותר מדי גם כי אין לנו הכלים המתאימים לבדיקה כזאת. אנחנו סומכים על ניסיונם של אחרים וזהו.

עד שמגיעים לעניינים שמבוססים על אמונה. כאן כולם כבר מהדרים לבקש הסברים שיניחו את דעתם בטרם ישתכנעו לעשות משהו; ולא עוזר ניסיונם המצטבר של אחרים אפילו אם הם האנשים הקרובים ביותר.

מספרים על חסיד של הרבי הצמח צדק שהתייצב לפני רבו וביקש הוכחה לקיומו של ה'; אינני רואה אותו ועל כן קשה לי להאמין, אמר לרבי. ולי, אתה מאמין? שאל הרבי; בוודאי, מה השאלה?! נו, הפטיר הרבי, אז תסמוך עלי. אבל תשובה כזאת יכול לקבל חסיד, מי שעדיין לא הגיע לכך – מה יעזור לו שהרבי יודע את ה' ומספר לו על כך? הוא צריך להגיע אליו בכוחות עצמו.

גזרה היא מלפני

כעת נסקור בקצרה כמה מהאירועים המסופרים בפרשת השבוע ונראה עד כמה הם מעוגנים בחוקת התורה ועד כמה חוקת התורה אקטואלית עבורנו כאן ועכשיו.

(במדבר יט) א וַיָּבאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: ב וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן: ג וַיָּרֶב הָעָם עִם-משֶׁה וַיּאמְרוּ לֵאמר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה' אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:

דרישה הגיונית וצודקת לחלוטין של העם ממנהיגיו; אין מים ואנחנו צריכים לשתות. זיהוי העם כאן הוא במונחים הבאים: בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, כָּל-הָעֵדָה, הָעָם, קְהַל ה'. אבל המנהיגים רואים זאת אחרת:

ו וַיָּבא משֶׁה וְאַהֲרן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד- ה' אֲלֵיהֶם:

וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם בדיוק כמו בתגובתם למרד שאירגנו המרגלים או לזה שאירגן קורח. הם רואים את הַקָּהָל הנאסף עליהם ומדמים כי שוב מתארגן מרד. אבל ה' רואה זאת אחרת ונותן הוראה:

ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן- הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם:

ה' מורה להקהיל אֶת-הָעֵדָה ולהשקותם ומשה ואהרון בשלהם:

י וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: מבחינתם, עדיין מדובר בקהל מאיים ולא בעדה שיש לה דרישה לגטימית.

יא וַיָּרֶם משֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: יב וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל- הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם: יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:

חוקה חקקתי

משה ואהרון, האחים-המנהיגים הדגולים, נכשלו בכך שלא זיהו את (ולא הזדהו עם) הצורך של המונהגים במים; זה הספיק כדי שתימנע מהם הכניסה לארץ. הם כבר לא מתאימים להנהיג; התעלו כל כך עד שאיבדו לרגע את הקשר עם העם וזה מספיק.

אצלנו, הדרישה של העם עוד יותר בסיסית; פשוט לחיות. ומנהיגינו ממרום מושבם מתקשים להשלים עם דרישה בסיסית זו ורואים בכך סיכון לשלטונם. והם ממשיכים בתפקידם כאילו כלום.

משה רבנו מתעשת וממשיך לתפקד במלוא החיוניות והדיוק:

יד וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם כּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: (...) יז נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמאול עַד אֲשֶׁר- נַעֲבר גְּבֻלֶךָ: (...) כא וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:

כך חקק ה' בטבע האדם, שיגן על רכושו ועל ארצו; צריך להיות מתאבד כדי לתת לעם זר דריסת רגל בארצך, ומלך אדום אינו מוכן להתאבד. באותה עת ה' לא מרשה להלחם בבני עשו (דברים ב') ונאלצים לעקוף את ארצם במקום לקצר את הדרך.

זמן קצר אח''כ (פרק כ''א) הסיפור חוזר על עצמו מול סיחון מלך האמורי; גם הוא מסרב להתיר את מעבר בני ישראל וכתוצאה מכך הוא מוכרע בקרב ומושמד. כך קורה גם לעוג מלך הבשן.

הנה כי כן, זאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. חלק גדול מהוראות התורה ניתנות להבנה בשכל אנושי; עם זאת, הבנה זו תמיד תהיה מוגבלת ולעולם אינה מגיעה עד תכלית כוונת נותן התורה. אבל יש בתורה הוראות שאין אנו מצליחים להבין, בעיקר מפני שהן מתנגשות עם נטיותינו הטבעיות; כאן חייב אדם להזכיר לעצמו כי לא אנחנו מנהלים את העולם אלא מי שבראו הוא מנהיגו.

ובקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלמה יתגלה כי (ישעיהו מ''ג) [טו] אֲנִי ה' קְדוֹשְׁכֶם בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם:

ושיהיה רק טוב ליהודים.

תנועת 'אור ישראל'.