פיל סגול
מיכאל מ. שרון
אז על מה כותבים עכשו, בעיות מקומיות או ענינים גלובליים? דרעי, גוראל ופוליטיקה מוניציפלית, מי עשה תרגיל למי ואיך?
בן דמות המאהב הלטיני, חיים רמון, איש הבקי גם בהוויות העולם הזה, כמאמר עופרה חזה, עקב נסיונו בילדותו בהוויית חבורות רחוב ביפו, ושסיגל אורח דיבור מתון, מאופק, רציונלי, המודע לאילוצים, בנוסח אנשי הרפואה בארצנו?
הרב עובדיה והאם אנו כולנו מובלים על ידי עז עיוורת?
קווים לזכרו של אליעזר שוסטק המנוח?
בן הקיבוץ שעלה לגדולה ורכש וילה בכפר שמריהו? סיפורי חוזליטו אחרים שכאלה שלא חסרים מקרב המנהיגות המוניציפלית בארצנו - הגם שהיו נסיונות לחולל בנושא מהפך יזום מקרב אנשי ''דור'' ומנהיגותם הנמרצת, שדומה שגם קמה ועשתה מעשה בהטיית הבחירות ב- 99 ?
או פוליטיקה גלובלית?
היכן באמת מתרחשים הדברים האמיתיים והחשובים, במקרו או במיקרו? או במאבק הפנימי בנפשו של האדם? ויש גם כאלה שאומרים, עזוב מאבק פנימי, העיקר איזו בוכטה. ויש הסוברים: ''רבים מעדיפים את המונולוג הפנימי. אני לא. אני אוהב מכות'' (אנרי מישו, ''בארץ המגיה'').
בקיץ 74 לאחר טיול למבצר ההרודיאני (והצלבני) אנטיפטרוס בהמשך הדרך ממלאבעס, הגעתי גם עם חברתי אריקה וורודת הלחיים לעיירה ראש העין, שהיתה אז שכוחת אל, עם תימנים בנוסח מסורתי וכל זה (ראה ''סלאח שבתי''). ראינו עיזים רבות (סלאח: ''אתה רואה חשבון? גם אני רועה''). החלטנו, אם עיזים, אז בוודאי יש כאן להשיג איזה ג'ריקן יוגורט.
הסתובבנו במכוניתי בסמטאות הצרות, חלקן לא סלולות. יוגורט לא מצאתי, והאנשים שנשאלו, הביטו בי בתהייה אין סופית, עד שהתייאשנו.
אבל תובנה, זו כן היתה. אמרתי לאריקה: רגע, אולי ראש העין היא במובן מיסתורי כלשהו מרכז היקום? לא ירושלים, לא רומא, לא וושינגטון, לא מכה או אתונה, לונדון או פריז, אפילו לא שייח' מונס, רק ראש העין. האנשים האלו הסוברים שהם אנונימיים, שמא עיני היקום נשואות כלפיהם?
כל תשובה לשאלה רכילותית אודות רוח'לה שמישהו נותן, אינה אלא פתרון שאלה אסטרטגית בסיסית ביותר במלחמת הגלקסיות הניטשת ביקום. כל שאלה פוליטית המגיעה לתודעתם בעיתון היומי או בשיחת חולין, אינה אלה מסווה כיצד להגניב לתודעתם של אנשי הנפילים המופלאים הללו - השקועים עד צווארם בהווית חולין וקצת קודש, וכלל אינם ''חושדים'' בהוויה הממשית אך הסמויה כדבעי - להגניב לתודעתם שאלות הנושאות את חותם החיים והמשכיותם ביקום כולו, כשמחשבתם והאסוסיאציות שלהם סביב תכנים אלה הינם במעמד מחוקק כלל גלקטי.
כך, כל תיקון רגל שולחן שבורה, כל געירת אב מייסרת בילד סורר, כל פנקס אדום שאבד, כל הצגת ילדים המודרכת על ידי מתנ''סניק בעל כוונות טובות, כל אלה הינם לא אירועים שוליים בעיירה שכוחת אל, אלא האירועים המרכזיים ביקום מבחינת חשיבותם והשלכותיהם.
אבל כיום ראש העין במתכונת 74 אינה עוד, סביבה נבנו פארקים תעשיתיים, גם יאפים ומצליחנים בנו שם חווילות, וכך אין לדעת באיזה נתיבים נע יקומנו כיום.
מה שנשאר מזה היתה אימרה מנחמת של עבדכם הנאמן, בנעימת קרעכץ:
דומה עליך שמלחיצים אותך, שהבוס בעל ז-ג עבה מדי ולאיזו הטייה שלא תסתובב - תחטוף?
שקוברים כאן זה את זה, ובכלל, פעם היה אחרת? שהדמוקרטיה הישראלית אינה אלה בלופמוקרטיה מאחורי איצטלה לאטנטית של בטחוניזם ושלילת חברה אזרחית, תוך פירשון יתר של תקנות החירום המנדטוריות ממלחמת העולם השניה?
ושגם גונבים כאן יתר על המידה, שכן התקציב הציבורי הוא כ- 60 אחוז מהתוצר, ולא כל עובד מדינה הוא בהכרח טלית שכולה תכלת (וכפי שנאמר
Lead us not into temptation)?
ובכן, איש, אין זו רק מצוקתך, ואפילו לא מצוקת רבים. פשוט, הגלקסיה כולה דפוקה. כולנו שבויים במיטת הסדום של הגלקסיה הזאת. מדובר בכותונת משוגעים של שביל החלב כולו. עזבו נחמות עניים ושירים ישראליים מכמירי לב ומנחמי מצוקת הנפש בנוסח ''ארץ שבניה נתנו לה את כל אשר יכלו לתת'' לצלילי מנגינה איטלקית או נורית הירש.
מה שדרוש כאן אלו נחמות כלל גלקטיות. בשביל זה טובות עיירות שכוחות אל לפעמים. אבל כיום אין כבר כאלו, ואין אלא לבכות לא רק את אובדן התמימות, אלא גם את מיעוט הנחמה.
- אבל רגע, כשהמצב מציק, וכשכלו הנחמות, אז עושים מהפך או מהפכה.
- סתום הפה אידיוט, אתה רוצה בהבל פה לספק פרנסה ותקציב להרחבת שילטון החושך? אלה - שומעים דיבור, תובעים תקציב. גם ככה המצב לא משהו. אבל גם לדבר על כך מעבר לקוטראי הרגיל? דיברת-תיקצבת. אז שנישאר עם נחמות כלל גלקטיות, בחייאת אללה.
אז על מה נישאר לדבר? נלך למישור הבין לאומי, בדומה לאותה בחורה ממושקפת שמשלא יכלה לפתור את בעיות יחסיה האישיים, עברה ללמוד יחסים בינלאומיים. גם כאן, לא משהו, אבל בחינות צוערת במשרד החוץ עברה בהצטיינות, הנערה. וגם פגשה אנשים מעניינים וחתנים פוטנציאליים. אבל נתקעה ב''מבצע שלמה'' והרי אפילו למדה אמהרית. מאז היא מבכה את ''ברוך אדיס'' שטירפד הקריירה שלה. יש הפוסעים ומרחיבים מרחב פעולתם וקיומם (כשירה היפה והבהיר כבוהק הבוקר של אותה זמרת אמריקנית:
''Remember those that win the game''), אבל יש המבכים כל חייהם אתוס של ''ברוך יחיד'' בדומה ל''רופא הכפרי'' של פרנץ קפקא: ''פעם אחת הלכת שולל אחר צלצולו של פעמון הלילה - ושוב אין לדבר תקנה עולמית''.
כך, בעניין סדאם חוסיין : טארק עזיז דיבר היום על נסיונם של אמריקה ובריטניה לפגוע במשטרו. בכך הוא מכוון לטירפוד מאמצי יצירת הקואליציה מצד ארה''ב. ועל איזו נימה הוא פורט כאן, היכן בדיוק הוא שואף להכניס את הטריז? ''אנגליה וארה''ב'' אינו אלא שם קוד למה שניקרא ''העולם האנגלו-אמריקני'' בניגוד לקונטיננט האירופי. יוצא שהוא ניתלה בהסתייגותו של הקנצלר שרדר, תוך אמירה מסיתה בנוסח, כאן היא אבן המבחן לאוטונומיה של הקהילייה האירופית, ובפרט הגורם המרכזי בה, דהיינו גרמניה. יוצא גם שהוא פורט על נימים של מנהיגות גרמניה ותרבותה ועוצמתה הכלכלית בקהילייה האירופית, וגם על נימים של אנטי אמריקניזם צרפתי.
אבל האם אבן בוחן כזו צריכה להיות תמיכה במשטר קצבים של עריצות ברברית? דווקא תמיכה בקצב מבגדד (כפי שכונה בעיתונות הגרמנית בספטמבר 1990 לאחר הפלישה לכווית Der Fleischer Von Baghdad) ואיש שתלה כמה מחבריו הטובים ביותר במו ידיו, שבין שאר פשעיו ניתן למנות את דיכוי הלאום הכורדי? האם עמנואל קאנט, שהציב ב- 1795 את היסודות התיאורטיים והמושגיים לקהילייה אירופית בספרו ''לשלום הניצחי'' Zum Ewigen Frieden או המדינאי הבלגי הדגול פול ספאאק שהקדיש חייו לכך, האם אלה ראו את אבן הבוחן של אוטונומיית מדיניות חוץ אירופית בתמיכה ברב טבחים שכונן שלטון דריסה?
|
פיל סגול / טור אישי
