|
את הבריון הגס הזה לצלאח-א-דין? צ'לאח א-דין היה אדם אציל נפש, בעל קוד ערכים אבירי, שנהג באבירות גם ביריביו הצלבנים. היה זה שליט נאור שטיפח את התרבות. הרמב''ם אגב, היה רופאו האישי בארמונו בקהיר, וכאחד מגדולי מקדמי הרפואה בדורו (מצרפת למשל באו תלמידי רפואה רבים ללמוד אצלו), וכפילוסוף דגול (הידוע בעולם בשמו הלועזי Maimonides) זכה מהשליט הנאור הזה להוקרה רבה, כהוגי דעות אחרים.
וצדאם - הרי תכופות כפי שקורה בהיסטוריה, אדם מתכסה באיצטלה של אישיות דגולה, כדי לקדם את ה''ערכים'' ההפוכים.
בעוד צלאח א-דין קידם את ערכי החיים, הרי צדאם הוא גודם אלים, שבילדותו נהנה לענות בעלי חיים קטנים, ולראות את התייסרותם בסקרנות פרימיטיבית של פרא. לשיעוריו באוניברסיטה, בהם הופיע לבוש בקפידה, היה מוקף בחבורת שומרי ראש בריוניים.
אדם זה, בניגוד למינוריות המילולית של צלאח א- דין, נוקט בפראזות גורפות, תכופות אלימות, נמהרות ונוגדות מוסר טבעי לחלוטין, כמו הערתו לפני מלחמת המפרץ, כשאמר שישלח טילים שיהרסו את ישראל. דומני שכשהועלה עניין קורבנות אפשריים מקרב ערביי ישראל, אמר משפט ברוח ''כשיש להכחיד חרקים, מה זה כבר משנה אם נעקרות כמה שערות'' או ''משל'' דומה.
איש זה תקף אגב את איראן ללא סיבה סבירה, במלחמה בה נהרגו, דומני למעלה ממיליון בני אדם, רק משום שהריח חולשה, וסבר שהוא מצוייד באופן עדיף (ונהנה מגיבוי מערבי), וזאת במטרה להאדיר את משקלו באזור. מסיבה זאת של האדרת משקלו גם פלש לכווית, שהרי עיראק עצמה הינה יצרנית נפט, ואינה מדינה עניה יחסית למצרים, למשל.
ניתן לסבור שבניגוד לרטוריקה הצדאמית, של פופולריות בקרב ההמונים הערבים, וסיכון משטרים מתונים באם יותקף, הרי דווקא התחזקותו - ויש לשים לב שהוא משחק בטקטיקה של מתאגרף הצובר נקודות - עשוייה להשליט סגנון בריוני במזרח התיכון כולו.
ונא לשים לב שלא מדובר כאן בכוחניות נוסח פינושה בצ'ילה, שהיתה מעוגנת בכל זאת באוליגרכיות אגרריות נוקשות, אך בעלות ערכי אצילות ואתיקה מפורטים ומובנים.
כאן מדובר בתופעה הפוכה לחלוטין, של בריונות עירומה מערכים, היוצרת תעמולתית קישור אסוסיאטיבי עם מומנטים של גדולה ותפארת בהיסטוריה המוסלמית, לא כדי לבצע רסטורציה, אלה בשרות הברבריות לשמה, זו המעורטלת גם מקודים דתיים תקניים - בבחינת המעצור האחרון בפני הפראות. |
חקייני ההיסטוריה כבדיחה: איך בכלל ניתן להשוות
