עוד מאמרים ב אתר של המחברת.אחרי המאמרים על נצרת, על כפר כנה, על ג'ש ועל דבוריה זהו המאמר חמישי בסדרה ''יישובים יהודיים בעבר ובהווה'' שנועדה להפריך את הטיעון שהופיע במספר מסמכים שפורסמו ע''י ארגונים של ערביי ישראל ובראשם ''ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל'' לפיהם הפלסטינים הם ''עם ילידי'' והיהודים הם קולוניאליסטים אירופאים שהתיישבו על אדמה ערבית הסדרה פותחת בפרק על היישובים היהודיים בגליל.
ערב המרד הגדול, 66 - 70 לספירה, היו בגליל, עפ''י עדותו של יוספוס פלביוס 204 יישובים יהודיים. לאורך הסדרה נראה מה קרה לאותם יישובים תחת הכיבוש הרומי, הביזאנטי, הערבי, הצלבני, העות'מאני והבריטי עד להקמת מדינת ישראל.
באתר של פקיעין נתגלתה ב-1995 מערת נטיפים ששימשה לקבורה בתקופה הכלקוליתית (סוף האלף ה-4 לפנה''ס). במערה נמצאו גלוסקמאות חרס, קנקנים ושרידי עצמות.
בפקיעין נשמרה רציפות של חיים יהודיים מימי בית שני עד ימינו.
פקיעין נמצאת בגליל העליון המרכזי, לא רחוק ממעלות. בתלמוד נקרא המקום תקוע, פקע, בקע. בספר הזוהר הוא נקרא פקיעין וכנראה שהגירסה הערבית לשם המקום, אל- בקיעה, היא הסבה לערבית של השם העברי פקיעין. משערים שהשם פקיעין פרושו בקעה בין הרים.
כיום חיים בפקיעין כ-5,000 תושבים, ש- 70% מהם הם דרוזים, 28% הם נוצרים, 2% הם מוסלמים ויהודיה אחת,
מרגלית זינאתי. בכפר יש ח'לוה (מקום דתי דרוזי), כנסייה יוונית קתולית, כנסייה יוונית אורתודוכסית ובית כנסת עתיק. ליד הכפר יש קברים עתיקים שלפי המסורת נקברו בהם רבי
יהושע בן חנניה ורבי
יוסי דפקיעין.
תקופת הבית השני (538 לפנה''ס – 70 לס') והתקופה הרומית והנוצרית-ביזאנטית (70 – 639)
ראשיתו של היישוב היהודי פקיעין היא בימי בית שני. באזור הכפר התגלו שרידים ארכיאולוגיים המאשרים קיומו של יישוב יהודי בתקופה הרומית והנוצרית-ביזאנטית. לאורך כל התקופה הייתה בקע יישוב חשוב בגליל.
יוספוס פלביוס הזכיר את כפר בקע בספרו ''
מלחמות היהודים''. לאחר חורבן בית שני הגיעו משפחות כוהנים מירושלים לגליל ורבי יוסף ומספר משפחות מירושלים השתקעו בפקיעין. בזמן מרד בר כוכבא (132 – 135 לס') הסתתרו, עפ''י מקורות יהודיים (הספרות התנאית, מדרש רבה), במערה בפקיעין רבי
שמעון בר יוחאי ובנו רבי
אלעזר. הם שהו במערה 13 שנים. אבל, יש מקורות המעלים ספק בכך. בית הכנסת העתיק בפקיעין נבנה לאחר חורבן בית המקדש.
מהתקופה הערבית - מוסלמית ועד התקופה העות'מאנית (640 – 1516)
בתקופה זו הוסב שמו של הכפר לערבית ונקרא אלבוקיעה. מכל התקופה הזו אין כמעט מידע על פקיעין. פקיעין הייתה כפר שכל תושביו יהודים ככל הנראה עד המאה ה-14. עפ''י האתר של מועצת הכפר פקיעין הגיעו הנוצרים לכפר בעקבות מסעי הצלב, במאה ה-14. הכפר מוזכר בתעודה צלבנית מ-1220 בשם Bokehel בציון שהוא שייך למצודת המלך במעיליה.
עפ''י גירסה אחת הגיעו המוסלמים לפקיעין בסוף המאה ה-11, אך עפ''י גירסה אחרת הם החלו להתיישב בכפר רק במאה ה-18. מאחר שבסוף המאה ה-11 נכבשה הארץ ע''י הצלבנים, והמוסלמים היו קורבן למעשי טבח, ורבים ברחו מהארץ, לא סביר שהם התיישבו שם בתקופה הצלבנית. סביר יותר להעריך שהמוסלמים התיישבו בכפר במאה ה-18, לאור העובדה שהעות'מאנים הזמינו מוסלמים להתיישב בארץ שהייתה דלילת אוכלוסין.
גם לגבי הדרוזים יש שתי גירסאות. עפ''י אתר מועצת פקיעין ראשיתו של היישוב הדרוזי במאה ה-14 ואילו עפ''י גירסתו של
אילן תומא, מהמשפחות היהודיות הוותיקות, ומוזיאון יגאל אלון, הדרוזים התיישבו בפקיעין לראשונה בשלהי המאה ה-18.
תקופת השלטון התורכי ( 1516 – 1918)
ב-1522 הגיע התייר היהודי
משה באסולה לארץ וביקר בפקיעין שנקראה אז בשמה הערבי ''בוקיעה''. באסולה הזכיר בספרו עובדי אדמה יהודיים בפקיעין.
עפ''י רשימות משלמי המסים מהמאה ה-16, חיו בתקופת השלטון התורכי בפקיעין בין 33 ל-45 משפחות יהודיות.
מצבם של היהודים תחת השלטון התורכי היה קשה. התורכים הטילו מסים כבדים על היהודים ומי שלא יכול היה לשלם, הושלך לכלא, ממנו קלושים היו סיכוייו לשרוד, או שנלקחו ממנו אדמותיו. מפחד השלטון התורכי העדיפו רבים מבעלי האדמות היהודים בפקיעין, לוותר על בעלותם. חלק מהיהודים רשמו את אדמותיהם על שמם של שכנים דרוזים וחלק מכרו חלק מאדמותיהם.
במאות ה-17 וה-18 לא הייתה פקיעין היישוב היהודי היחיד. בסביבה עדיין שרדו מספר כפרים יהודיים נוספים, אבל המסים הכבדים שהטילו התורכים והפשיטות של הבדווים למטרות שוד, ביזה ורצח, הביאו, בהדרגה, לנטישה.
יהודי פקיעין עסקו, נוסף על עיסוקם בחקלאות, בתעשיית משי. אישור לידיעה זו יש ברשימות המסים של השלטון העות'מאני ובספר ''
שאלות ותשובות'' של ראש קהילת צפת, רבי
משה בן יוסף טרני מ-1602. רבי
חיים בן עטר, תושב עכו עבר להתגורר בפקיעין ב-1742 וכתב על כך. ב-1759 פקד רעש אדמה את צפת וחלק מקהילת יהודי צפת עברו להתגורר בפקיעין.
ב-1765 ביקר
שמחה בן יהושע בפקיעין וקרא, בספרו, לכפר בשמו העברי, פקיעין. הוא סיפר על כ-50 משפחות יהודיות. ב-1765 נפטר בפקיעין רבי
יוסף סופר, מחבר הספר ''
שבחי א''י'', שהתגורר בכפר מספר שנים. ב-1781 התיישבו בפקיעין חסידים שברחו מטבריה ומצפת. ב-1789 הם שלחו איגרת לאחיהם האשכנזים בה ביקשו תרומות לעזרת היישוב וסיפרו על פקיעין: בכפר היו כ-20 משפחות של יהודי פקיעין שהיו ילידי הארץ, ועיסוקם בחקלאות: בעלי עדרי צאן ובקר. באיגרת שיבחו השולחים את אדמתה הפוריה של פקיעין.
ב-1824 חיו בפקיעין כ-20 משפחות של צאצאי היהודים מימי הבית השני. הן עסקו בחקלאות וספקו תוצרת חלב, דבש, לימונים ותפוחים לשווקים בארץ. ב-1837 התיישבו בכפר יהודים אשכנזים, שברחו מצפת בשל רעידת אדמה, אך באותה שנה פקדה את האזור כולו רעידת אדמה, ופקיעין נפגעה מאוד, פרצו בה מגפות והמצב היה קשה. האשכנזים לא עמדו בקשיי החיים במקום ועזבו. במקומם השתקעו בכפר 70 יהודים ספרדים שהיו לעובדי אדמה. בסוף המאה ה-19 היו בפקיעין 17 משפחות יהודיות (כלומר בין 85 ל-102 נפש, עפ''י חישוב שמשפחה כללה 5-6 נפשות).
ב-1883 ביקר בפקיעין סיר
לורנס אוליפנט וכתב ספר על היחסים בין העדות הדתיות בכפר. הוא דיווח על 80 משפחות דרוזיות, 40 משפחות יווניות-קתוליות ו- 20 משפחות יהודיות.
בתקופת מלחה''ע הראשונה (1914 – 1918) נעשה ניסיון ע''י השלטון התורכי לגייס את הגברים היהודים לעבודות עבור הצבא התורכי, ורוב הגברים נמלטו להרים כדי להימנע מכך.
בית הכנסת ועתיקות פקיעין
ב-1873 הסתיימה בנייתו מחדש של בית הכנסת. בית הכנסת נמצא במרכז הכפר והוא הוקם על המקום שבו עמד בית הכנסת העתיק. בית הכנסת העתיק היה מטיפוס בתי הכנסת הגליליים ב
ברעם ו
מירון. בית הכנסת העתיק הוקם על שרידי בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. עפ''י מסורת בני המקום הובאו לבית הכנסת אבנים מבית המקדש, שעליהן היו מסותתים מנורה, אתרוג ולולב, וגם אחד משערי בית המקדש. בית הכנסת העתיק היה בנוי מקורות עץ וביניהן חמרה, וניזוק קשה ברעידת האדמה ב-1837, ובשתי רעידות אדמה נוספות. גגו התמוטט כליל והמבנה עצמו ניזוק קשות. בתוך המבנה החדש שובצו האבנים. אילן תומא צאצא משפחת תומא-כהן, אחת המשפחות ששרדו מימי הבית השני, מספר שהאבנים הושכבו על צידן בבנין החדש, לזכר החורבן, אבל כוסו בטיח כדי שלא יגנבו. היוזמה והתרומה להקמתו מחדש של בית הכנסת באה מאחד מעשירי בירות,
רפאל הלוי, ועל משקוף בית הכנסת יש כתובת המציינת זאת. בין השנים 1926 – 1931 בדקו ארכיאולוגים את מבנה בית הכנסת והגיעו למסקנה שלא מדובר באבני בית המקדש אלא בשני לוחות אבן עתיקים ששרדו מבית הכנסת הקדום. הארכיאולוגים קבעו שעל לוח אחד יש תבליט של ארון הקודש ועל השני מנורה, לולב, שופר ומחתה. אילן טוען שמאחר שבית הכנסת הקדום נבנה מעצים, האבנים הן אלה שהובאו מחורבות בית המקדש.
נוסף על בית הכנסת, יש בפקיעין שני בתי קברות יהודיים בכניסה המזרחית לכפר מכיוון בית ג'אן. מתחת לבניין ביה''ס היהודי מצויים שרידי המקווה העתיק של הכפר, שמימיו הובאו מהמעיין של הכפר. בכפר קבורים רבי
הושעיא איש טיריה ורבי יהושע בן חנניה.
בית הכנסת שופץ ב-1956 ביוזמת הנשיא
יצחק בן צבי ונבנתה עליו חנוכיה גדולה.
תקופת המנדט הבריטי (1918 – 1948)
ב-1920 דמו יהודי פקיעין, עפ''י ספר ''
הגליל'', לערבים בלבושם. מרשימת תושביה היהודים של פקיעין מ-1922, המצויה בארכיון הציוני, מתברר שחיו בכפר 13 משפחות. אבל, בין המשפחות היו קשרי נשואין. הרשימה כללה את: משפחות אברהם נקיבלי, שלמה נקיבלי, מכלוף דהן, יוסף תומא , יוסף תומא- כהן, סבו של אילן, שלמה עודי, יצחק עודי, אברהם עודי, רחל עודי (אלמנה), שאול זינאתי, סבה של מרגלית זינאתי החיה בפקיעין גם כיום, יוסף זינאתי, אליהו מזרחי ומשה מזרחי. ספורה של משפחת תומא מסופר בספרו של
יהודה אריאל, ''
בין עכו לראש הנקרה''. ב-1926 הוקם בפקיעין בי''ס יהודי.
אילן מספר שלאורך כל השנים היו היחסים בין העדות השונות בכפר טובים והיהודים זכו ליחס של כבוד בשל היותם התושבים הוותיקים ביותר. ב-1929, כאשר החלו הפוגרומים של ערבים נגד יהודים (מאורעות תרפ''ט), החל המצב להסתבך. לכפר הגיעו אנשי כנופיות במטרה לשחוט את כל היהודים. אבל, מוכתר הכפר הדרוזי,
עבדאללה חייר מנע מהכנופיות מלהיכנס לכפר. הוא נהג להסתובב בלילות עם רובהו בכפר והבטיח ליהודים שהם יכולים לישון בשקט, מכיוון שהוא שומר עליהם. ערביי פקיעין לא השתתפו בפעולת של אנשי הכנופיות, שהיו מכפרי הסביבה, אך חלקם היו קרובי משפחה של אנשי הכנופיות, ולכן, המצב היה מתוח ביותר.
מפקד האוכלוסין שנערך ע''י ממשלת המנדט הבריטי ב-1931, קבע שבפקיעין חיים 799 תושבים: 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 מוסלמים ו-52 יהודים. אילן טוען שמספר היהודים היה גדול יותר, אבל חלק מהם נעדרו מהכפר בעת הרישום לרגל עבודתם בשדות ולא נכללו ברשימה.
עם פרוץ המרד הערבי ב-1936 חיו בפקיעין 70 יהודים. הם חשו שהחיים בכפר אינם בטוחים ורבים מהם שלחו את ילדיהם לקרובי משפחה בחיפה, טבריה ומגדל. ב-1938 החמיר המצב. כמה משפחות עזבו מיד ובמאי עזבו 6 המשפחות האחרונות. הן שהו שבועיים בנהריה וביולי הועברו לחיפה ע'' ה''וועד הלאומי היהודי''. כעבור כחודשיים עברו המשפחות לחדרה. אבל, לאורך כל תקופת המרד הערבי הגיעו יהודי הכפר לפקיעין לתקופות קצרות כמה פעמים בשנה כדי לעבד את אדמותיהם.
באחת התקופות הללו, כאשר משפחת תומא הגיעה כדי לעבד את אדמותיה, גילתה למשפחה השכנה הדרוזית נוריה בקרייה שכנופיות עומדות להגיע לכפר לשחוט את היהודים והציעה למשפחה להסתתר בביתה. אנשי הכנופיה הגיעו וגנבו מכל הבא ביד בבית הכנסת ובבית המשפחה ושברו את כל מה שלא יכלו לקחת. שכן דרוזי הלשין שהיהודים מסתתרים אצל נוריה ואנשי הכנופיה דפקו על דלתה. נוריה פתחה את הדלת רק לאחר שהסתירה את כל המשפחה. אנשי הכנופיה חיפשו אחר היהודים בבית. בעת החיפושים החלה אמו של אילן, שהייתה אז ילדה, לבכות. הסבתא שמה ידה על פניה עד שאיבדה הכרתה. בסופו של דבר עזבו אנשי הכנופיה לאחר שלא גילו את מקום המחבוא של המשפחה. לאחר המקרה לא הגיעו יותר המשפחות היהודיות לפקיעין כדי לעבד את אדמתן.
לאחר סיום המרד הערבי רצו המשפחות לחזור לכפר, אך היו זקוקות לעזרה כספית כדי לשפץ את בתיהם שניזוקו- הבתים היו בנוים מאבנים וחמרה, הטיח התקלף מהקירות והגגות התמוטטו. כמו כן, לא היו להם אמצעים לקניית זרעים ולצרכי קיום. התנהל מו''מ עם יצחק בן צבי מה''וועד הלאומי'' והובטחה תמיכה. בסופו של דבר חזרו 5 משפחות: 3 משפחות מהחמולה של זינאתי ושתי משפחות מהחמולה של נקיבלי. עפ''י רשימה של ה''וועד הלאומי'' ב-1940, היו בפקיעין 15 משפחות ששל צאצאים מימי הבית השני.
ישראל
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות עזבו את פקיעין 4 משפחות. כעבור שבועיים עזבה גם משפחת זינאתי. פקיעין נכבשה במבצע חירם ב-31 לאוקטובר 1948. לאחר שחרור הגליל חזרו לפקיעין 5 המשפחות, ביניהן משפחתה של מרגלית זינאתי.
ב-1955 הוקם המושב פקיעין, אבל רק 2 משפחות מפקיעין העתיקה התיישבו במושב. יצחק בן צבי הגיע למושב לחוג את הקמתו. חכם
יוסף אברהם תומא הכהן, שהיה ראש הקהילה האחרון של יהודי פקיעין, מספר נכדו יהודה אריאל, זכה לקבל את פני הנשיא. כיום, מכל יהודיה של פקיעין נשארה בפקיעין מרגלית זינאתי. אילן, נכדו של חכם תומא-כהן, התגורר אף הוא בפקיעין תקופה מסוימת ועזב לאחרונה. הזמרת
רבקה זוהר היא בתם של תקווה ואהרון זינאתי ונכדתם של יוסף ורבקה זינאתי.
הסוכנות היהודית והקק''ל רכשו לפני מספר שנים בכפר 12 מיבנים נטושים על מנת לשפצם ולאכלסם ביהודים. התוכנית לא יצאה לפועל. אבל, עמותה יהודית דתית הושיבה בכפר מספר משפחות .
לאחר מהומות אוקטובר 2007 נותרה בכפר רק מרגלית זינאתי. בשנים האחרונות חזר להתגורר בה אילן תומא – הכהן, אך הוא עזב, לאחרונה.
פקיעין - הכפר בו שרדו משפחות יהודיות מימי בית שני עד ימינו
