מה זה?

העם הפלשתיני – הכזב הגדול מכולם, חלק ב'

אריה פרלמן (יום שני, 09/02/2009 שעה 22:49)

העם הפלשתיני – הכזב הגדול מכולם

חלק ב'

עבור לחלק א' עבור לחלק ג'

אריה פרלמן

ירדן היא [חלק מ]פלשתין⁶⁴

סוגיה שדורשת התייחסות מיוחדת היא טיב היחסים שבין המדינה המכונה ''ממלכת ירדן'' שתושביה הם ''ירדנים'' לבין הארץ המכונה ''פלשתין'' שתושביה הם ''פלשתינים''.

בשנת 1922, כאשר נמסר לבריטניה המנדט על ארץ-ישראל, כללה זו את שתי גדות הירדן, כלומר את ממלכת ירדן של היום ואת מדינת ישראל, כולל יהודה, שומרון ורצועת עזה וללא רמת הגולן. אילו היו הבריטים נותרים נאמנים למנדט המקורי – היתה אמורה לקום מדינה יהודית על שתי גדות הירדן.

אולם שר ההיסטוריה רצה אחרת – והבריטים העניקו את עבר הירדן המזרחי למשפחה ערבית מיוחסת שנמלטה מחצי-האי ערב, ושם הקים עבדאללה את ממלכת עבר הירדן. מנקודה זו ואילך באו על סיפוקן, למעשה, תביעותיהם הלאומיות של ערביי ארץ-ישראל או פלשתינה. אך מאחר ששאיפותיהם של ערביי ארץ-ישראל אינן, כאמור, שאיפות לאומיות במובן המערבי של המילה – הסכסוך לא הסתיים, אלא רק התעצם: עם תום המאבק על עבר הירדן המזרחי בהצלחה מלאה – התגבר המאבק על עבר הירדן המערבי, כאשר המטרה נותרה קבועה, מוחלטת, קשיחה: למנוע עצמאות מהיהודים בארץ-ישראל.

וכך נותרה ממלכת ירדן כממלכה של ''ירדנים'', וארץ פלשתין כארץ של ''פלשתינים''. ואכן זהו הקלף העיקרי שבידי הפלשתינים: הצגתם בפני העולם כעם חלש ומסכן, ''חסר מולדת'' ומשולל עצמאות, כפי שהיו היהודים לאחר השואה ותום מלחמת העולם השניה.

ואכן, מצבו האומלל של העם היהודי לאחר השואה תרם במשהו, לפחות, לאישור החלטת החלוקה באו''ם.

אולם מה היה קורה, אילו בשנת 1945 הייתה קיימת בקפריסין, למשל, מדינת ''עשרת השבטים''? מדינה ישראלית דוברת עברית עם הדת היהודית כדת המדינה? מטבע הדברים היחס אל היהודים בארץ-ישראל היה משתנה מקצה לקצה: אין דין עם חסר מולדת ומשולל חירות ועצמאות, כדין עם שיש לו מולדת חופשית ועצמאית מעבר לפינה.

אולם במקרה הפלשתיני אין זה כך. העולם מקבל את הטענות הערביות לפיהן ממלכת ירדן היא מדינת העם ה''ירדני'', ואילו העם ה''פלשתיני'' הוא עם אחר לחלוטין המשולל מולדת וחירות, למרות שרוב אוכלוסיית ''ירדן'' היא ''פלשתינית'', ואפילו המלכה היא פלשתינית.

מבחינה אובייקטיבית – גם מבט במיקרוסקופ משוכלל לא יגלה שום הבדל בין ''ירדנים'' ל''פלשתינים'', אך בפרק זה נתמקד בראייתם הסובייקטיבית של הנוגעים בדבר, כלומר של הערבים משתי גדות הירדן.

המועצה הלאומית הפלשתינית קבעה חד וחלק:

40% מעמנו הפלסטיני יושבים מלפני זמן בגדה המזרחית ומהווים 60% מכלל תושביה ונוטלים חלק עיקרי בחיים החברתיים, הכלכליים והמדיניים בה.⁶⁵

הדברים נאמרו ב-‏1972, אך השנים שעברו רק חיזקו את נכונותם. לאחר תבוסת העיראקים ובעלי-בריתם הפלשתינים במלחמת המפרץ של 1990-91 – גירשה כוויית כרבע מיליון פלשתינים מתחומה, ובהערכה זהירה כמאתיים אלף התיישבו בירדן,⁶⁶ ורק הגדילו את הרוב הפלשתיני בממלכה, שהוא לפחות 75%. פירושו של דבר, שירדן היא יישות פלשתינית בפועל.

בסאם אבו שריף - מבכירי אש''ף – מדגיש:

האחדות בין ירדן לפלסטינים קיימת למעשה, ורק הכיבוש מפריד בין ירדן לפלסטין. מכל הבחינות לא ניתן להפריד בין משפחות שחלקן ברבת-עמון וחלק אחר שלהן בירושלים.⁶⁷

הדבר נכון בהחלט, מדובר בעם אחד, וכך מוסכם גם על הצד הירדני, אולם מדובר בנושא מאוד רגיש, מפני ההסכמה היא בדיוק מהכיוון ההפוך: הירדנים הם אלה שרוצים לשלוט על שתי גדות הירדן. המשפחה השלטת בירדן לא מקובלת על אש''ף או על הרוב הפלשתיני בממלכה. ומבחינתה אש''ף מהווה יריב מסוכן מפני שהוא שואף לרשת את מקומה כשליט על ממלכת ירדן וארץ-ישראל כאחד. השיטה הטובה ביותר לזכות בלגיטימציה מהאוכלוסיה היא להכריז בוקר וערב שמשפחת המלוכה והאוכלוסיה שייכים לאותו עם. איזה עם? תלוי את מי שואלים ומתי.⁶⁸ פעם אחת כל הערבים משתי הגדות הם ירדנים – ופעם אחרת כולם פלשתינים. כל זה טוב ויפה, כל עוד השלטון נותר בידי משפחת המלוכה. אך ברגע שישנה סכנה שאש''ף ישתלט על הממלכה – היריבות הסמויה הופכת למאבק פוליטי חריף ואף למלחמה עקובה מדם.⁶⁹

הדילמה פשוטה מאוד: אם יודו הירדנים שממלכתם היא למעשה פלשתין בתחפושת – הפלשתינים יאבדו את הקלף העיקרי שלהם: אומללותם כ''עם חסר מולדת''. אז ישאלו הפלשתינים באיזו זכות שולטת משפחת חוסיין על הממלכה – ותשובה אין. מצד שני – אם יתעקשו הירדנים על ההפרדה המלאכותית ועל הקמת מדינה פלשתינית עצמאית בגבולם המערבי (נהר הירדן) – הרי כך הם מזמינים פצצת זמן – מפני ששאיפתה של המדינה הזו תהיה להתפשט לכיוון מזרח ולהשתלט על ירדן – אולי אפילו לפני חיסול ישראל.

לכן, למרות שההיגיון הפשוט אומר שהירדנים צריכים להתנגד ל''כיבוש הישראלי'' בשטחי ''פלשתין'', ולמרות שהם צריכים להיות הראשונים לתמוך באחיהם האומללים חסרי המדינה – מסביר בכיר הפרשנים הצבאיים של ''הארץ'' את המציאות כפי שהיא:

[...]אם נכונות הידיעות המודיעיניות המגיעות מעמאן, נראה כי הירדנים מוטרדים מאוד מקביעתו של הנשיא קלינטון כי יש לזרז את העברת בקעת הירדן לפלשתינאים ולהרחיק משם את צה''ל בהקדם האפשרי. בכך ייפער פתח רחב בין ירדן למדינה הפלשתינית העולה ותזורז חשיפתה ללחץ פלשתיני, דמוגרפי וחתרני[...]

[...]מאז מותו של המלך חוסיין הזדמנו לי שתי שיחות עם הצמרת הירדנית בנושא בקעת הירדן. האם האינטרס הירדני האסטרטגי הוא שבקעת הירדן תוחזק על ידי ישראל או על ידי הפלשתינאים, שאלתי. בני שיחי לא ששו להשיב אף שדובר בשיחה שלא לפרסום. לאחר שחזרתי שוב ושוב על שאלתי אמרו: האינטרס הוא שישראל תהיה באגף זה של ירדן, אך הוסיפו תנאי - שישראל לא תספח את בקעת הירדן כי זה יחייב את ירדן להתנגד לצעד זה. ותנאי שני, שישראל לא תטען שהיא נשארת בבקעת הירדן כדי להגן על ממלכת ירדן[...]⁷⁰

כלומר, הירדנים חוששים מאוד מקיומה של יישות פלשתינית עצמאית, והם רוצים ''ללכת בלי – ולהרגיש עם'': גם לקבל את חסותה והגנתה של ישראל – וגם להמשיך לנופף כפי חוץ ב'התנגדות לכיבוש הישראלי ודיכוי העם הפלשתיני'...

אותה הגישה תקפה גם בשאלה העקרונית, האם ירדן היא אכן פלשתין?
עד להסכם אוסלו בשנת 1993 דגלו ראשי הליכוד – ובמיוחד אריאל שרון - בתיאוריה ''ירדן היא פלשתין'', וטענו שהפלשתינים צריכים להקים את מדינתם בעבר הירדן המזרחי – על חשבון המלך חוסיין ומשפחתו. לכן, החוקה הירדנית נוקטת לוליינות מילולית כדי לרבע את המעגל: מצד אחד ''פלשתין וירדן הם מטבע ערבי אחד'', ומצד שני ''אין להבין את יחסי ירדן-פלשתין או לנצלם באופן כלשהו כדי[...] להפוך את ירדן למולדת פלשתינית חלופית''.⁷¹

שיטה נוספת לעקיפת המתח הירדני-אש''פי היא מילת הקוד: קונפדרציה. שנים רבות מדברים ראשי אש''ף על ''קונפדרציה'' בין ירדן לפלשתין, ולא תמיד ניתנת תשומת לב מספקת לדברים אלה. קונפדרציה היא ברית רופפת בין מדינות עצמאיות לחלוטין, כגון חבר העמים הבריטי או האיחוד האירופי לפני איחוד המטבע. לפי הפירוש המערבי המקובל למונח זה, ירדן ופלשתין אמורות להיות שתי מדינות עצמאיות, ולכן לא ברור כלל לשם מה העיסוק האובססיבי בשאלה שאין לה השפעה מהותית – לא על צורת המשטר ולא על מידת הריבונות של שתי המדינות.

אולם לשני הצדדים העניין ברור מאוד: ה''קונפדרציה'' היא שם קוד לשאלה מי ישלוט על המדינה המאוחדת: משפחת המלוכה הירדנית או צמרת אש''ף?

התנגדותו של חוסיין מלך ירדן לקונפדרציה היתה כה חריפה – עד שבשלב מסוים אסר להגיד את המילה הזו בסביבתו(!)⁷² לכן אין זה מקרה שימים ספורים לאחר מותו של המלך פרץ גל חדש של דיבורים על 'קונפדרציה' מצד ראשי אש''ף.⁷³

אך רק בדבריו של שגריר אש''ף בלבנון נחשפה הנוסחה הסודית: קונפדרציה = מדינה:

לעם הפלסטיני יש רצון אמיתי לאחדות עם ירדן. אני אישית, שאיפותיי לא מצטמצמות לקונפדרציה עם ירדן, אני שואף למדינה ערבית כוללת של כל עמי ערב.⁷⁴

ירדן היא אכן חלק מפלשתין, ולכן הפלשתינים אינם חסרי מולדת. את ''מלחמת השחרור'' שלהם, אם כן, עליהם להפנות אל רבת-עמון, ולא אל ירושלים.

מלחמת המפרץ: הצצה חטופה אל האמת העירומה

באוגוסט 1990 פלש שליט עיראק סדאם חוסיין לכוויית – מדינה ערבית שכנה – וכבש אותה תוך מספר שעות. הרודן העיראקי טען שכוויית איננה מדינתו הלאומית של העם הכווייתי העצמאי – אלא ''המחוז ה-‏19'' של עיראק. העולם כולו – והעולם הערבי במיוחד – עמד נדהם לנוכח כיבוש אכזרי של מדינה חברה באו''ם ללא כל התגרות מצידה.

גישתם של הפלשתינים, כפי שהובהר לעיל (הערה מס' 32), היתה חד משמעית: הם תמכו בהתלהבות בסדאם חוסיין. עד כדי כך היתה תמיכתם בוטה, שאפילו העיתונאי הוותיק מהשמאל – ירון לונדון – הבין לרגע קט מה בעצם מתרחש לנגד עיניו:

[...]השמאל הציוני קיבל את טענתם של הפלשתינים כי יש להם זהות לאומית, הנפרדת מזהותם של ערביי הסהר הפורה, וכי הם שואפים לתרגם את זהותם למונחים פוליטיים. [...]זקוק הייתי לכך שהעיראקים יפוצצו לכווייתים את הראש, כדי שאדע מה חושבים הפלשתינים[...] רובם המכריע רוצה בצלאח א-דין מודרני, מנהיג שיאחד את העולם הערבי ויגרש את הלא-ערבים מהמזרח התיכון. באימפריה האיובית החדשה של צלאח-א-דין הבגדאדי, אין מקום לזהויות לאומיות נפרדות[...] ואם בחזונו של סדאם חוסיין[...] [שבו] תומכים הפלשתינים – אין מקום לכוויית, לנסיכויות המפרץ ולערב הסעודית, מדוע שיינתן מקום ליישות מדינית פלשתינית?⁷⁵

כפי שקורה לאנשי שמאל רבים – גם ירון לונדון התחרט על דבריו אלה ותירץ שתמיכתם של הפלשתינים בכיבוש כוויית היתה איזו סטיה רגעית כתוצאה מייאוש מהתהליך המדיני.

אולם זהו הסבר שטחי ושגוי שאיננו לוקח בחשבון את אמונתם האידיאולוגית העמוקה של ראשי אש''ף. אחד מחברי המועצה הלאומית הפלשתינית הבהיר שמדובר באותו עם:

[...]העם הפלסטיני הוא חלק מהאומה הערבית והעם העיראקי הוא חלק מהאומה הערבית. לכן, זהו עם אחד. [...]כאשר העם העיראקי נותן את תמיכתו לעם הפלסטיני, הוא מבצע פעולה פנימית. זה דומה למה שנותנת בגדאד לבצרה⁷⁶ ולמוסול[...]⁷⁷

אלא שלא די בכך שמדובר ב''עם אחד'', ולכן ההזדהות יכולה להתפרש כספונטנית. התמיכה בכיבוש כוויית היא עקבית ועקרונית, כפי שמסביר עורך עיתון מתומכי אש''ף:

הבעיה בין עיראק לכוויית היא בעיה ערבית ותמיכת הפלסטינים בעמדה העיראקית מבוססת על רצונה ליישם את עקרון האחדות הערבית. אין מנוס ממחיקת הגבולות בין מדינות-ערב, כפי שנפלו חומות ברלין, למרות שאחדות גרמניה מנוגדת להסכמים בינלאומיים משנת 1945. וטבעי הדבר כי אחדות ערבית זו בין עיראק וכוויית - קמה לפי רצון העם הערבי בכוויית ובעיראק לבצע את הנטיה לאחדות - אם זה באמצעות הכוח או בלעדיו.⁷⁸

מדינות ערב והמדינה הפלשתינית

כל מנהיגי מדינות ערב, ללא יוצא מן הכלל, מביעים השכם והערב את שאיפתם היוקדת להקמת מדינה פלשתינית בארץ-ישראל, בין אם לצד ישראל או במקומה, מה שלא מעניינו של מאמר זה. הדבר נראה עד כדי כך מובן מאליו, שרבים נדהמו למשמע דבריו של נשיא ארצות הברית – ג'ימי קארטר - בהיותו נשיא מכהן:

מעולם לא פגשתי במנהיג ערבי שהביע באופן פרטי שאיפה למדינה פלשתינית עצמאית. פומבית, הם כולם מצדדים במדינה פלשתינית עצמאית, כמעט כולם, מפני שכך הם התחייבו לעשות ב[פסגה ב]רבאט. אולם הטון בשיחות דיפלומטיות פרטיות הולם הרבה יותר ממה שנטען על-ידי העיתונות ועל-ידי אחרים.⁷⁹

בנובמבר 1987, התכנסה ועידת פסגה ערבית ברבת-עמון, כאשר מצבו של אש''ף בכלל – ומעמדו של ערפאת בפרט – היו בשפל המדרגה. לכן הרשו לעצמם מנהיגי ערב לשון חופשית יותר בנושא הפלשתיני. נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, הוא המייצג הראשי של האידיאולוגיה הפאן-סורית, לפיה סוריה, לבנון, ירדן וישראל הם כולם חלקים של סוריה:

[...]אין מקום למדינה פלשתינית עצמאית[...] פלשתין היא שלי, חלק מסוריה[...] כל המסמכים ההיסטוריים מצביעים בוודאות כי פלשתין היא חבל בדרום-סוריה ומעולם לא היתה מדינה עצמאית ששמה פלשתין[...]⁸⁰

המלך חוסיין הרחיק לכת, והזכיר לנוכחים את תרגיל העמדת הפנים המכונה 'ישות פלשתינית':

הבעיה הפלשתינית היא לאומית-ערבית ואחריות לאומית-פלשתינית, והופעתה של האישיות הלאומית הפלשתינית, באה להשיב לטענות הישראליות כי פלשתין היא יהודית. אבל האמת היא שאסור לחרוג מהמסגרת הערבית הלאומית.⁸¹שפי גבאי, שם.

על רקע דברים אלה, כאשר שני מנהיגים אלה ושאר שליטי ערב משמיעים את סיסמת ''שיחרור פלשתין'' – פירושה הוא 'שיחרורה' מהנוכחות היהודית – אך בשום פנים ואופן לא הקמתה של מדינת פלשתין – שעבור ירדן, לפחות, מהווה צרה צרורה.

•

מדיניותה של ארצות-הברית בנוגע למדינה פלשתינית עצמאית היתה עקבית לאורך כל השנים: האמריקנים הדגישו שהם מתנגדים לשליטה קבועה של ישראל ביהודה, שומרון וחבל עזה – אך מצד שני אינם תומכים בהקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית. הסיבה העיקרית היתה ביטחונית – חשש מפני יצירת גורם חתרני שיערער את היציבות במזרח התיכון. בינואר 2001 – לא היה איכפת לנשיא האמריקני החדש לתת לישראל יד חופשית למחוק מעל פני האדמה את הרשות הפלשתינית. כך למעשה אימץ בוש את סיסמת הימין ''תנו לצה''ל לנצח'':

בוש: אנחנו עומדים לתקן את חוסר האיזון של הממשל הקודם בסכסוך המזרח תיכוני. אנו ניטה לטובת ישראל ונהיה עקביים בכך. קלינטון התערב יותר מדי – והכל התפרק. זוהי הסיבה שאנחנו בצרות.

פאואל (מזכיר המדינה): נסיגה אמריקנית מהתערבות תעניק יד חופשית לשרון ולצבא הישראלי[...] ההשלכות מכך עלולות להיות הרות-אסון, במיוחד עבור הפלשתינים.

בוש: אולי זוהי הדרך הטובה ביותר להשיב את האיזון על כנו. לעתים הפגנת כוח על-ידי צד אחד עשויה להבהיר עניינים.⁸²

מדינה פלשתינית, אם כן, מעולם לא היתה חלומם של האמריקנים. רק ב-‏24/06/2002 – הביע לראשונה נשיא אמריקני תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית – אך הוא עצמו נגרר אחרי ראש ממשלת ישראל, שהקדים אותו ב'נאום לטרון'.⁸³

השמאל הישראלי והיישות הפלשתינית

תולדות התייחסותו של השמאל הישראלי לשאלת היישות הפלשתינית היא פרשה מרתקת בפני עצמה. ההתייחסות עברה מהפך כה חד – עד שניתוח יסודי של תופעה זו חורג הרבה מתחומו של מאמר זה.

לכל אורך שנות ה-‏1970 הביעו ראשי השמאל הציוני – הן אנשי הרוח והן המנהיגים הפוליטיים – התנגדות גורפת להכרה ביישות פלשתינית, ואין הכוונה כאן להתנגדויות הביטחוניות להקמת מדינה שלישית בינינו לבין ירדן – אלא להכרה בסכנה המוסרית והרוחנית הנובעת מעצם קיומה של יישות כזו.

כך נתן אלתרמן, מבכירי משוררי ישראל ומאנשי הרוח הבולטים של תנועת העבודה הציונית:

אם אמנם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי, הרי לא רק 'השטחים המוחזקים' הם טריטוריות ערביות, אשר כל עמידתנו בהם היא רק הקזת דם עד בוא הנסיגה הבלתי נמנעת, אלא גם מדינת ישראל שלפני ששת הימים היא טריטוריה ערבית-לשעבר של עם ערבי פלשתינאי. אם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי קשה להאמין כי אפילו מחאותינו נגד הטרור, ומאמצינו לעורר על כך את אומות העולם יזכו לאוזן קשבת. אם יש כאן עם ערבי פלשתינאי הנלחם על ארצו הרי שמחאותינו אלו מאבדות את עיקר משמעותן. הטרור הוא כלי פסול מבחינת החוק הבינלאומי והמוסר הבינלאומי רק שעה שאנו אומרים כי הוא כלי מלחמה של מדינות ערב נגדנו. אך משעה שהוא כלי מלחמה של עם פלשתינאי שאין לו צבא ואין לו טנקים ומטוסים והוא נלחם על קיומו הלאומי, לא תעזורנה לנו כל מלות-הגנאי שבהן אנו מכתירים את מעשי הדמים האלה[...]⁸⁴

אלתרמן היה איש רוח שלא החזיק במושכות השלטון, אולם הדברים שהביע היו מקובלים לחלוטין על מי שהיה באותה עת שר הביטחון של מדינת ישראל:

הערבים מטפחים את הלאומיות הפלשתינית הנפרדת ואת המיתוס של ''השבת זכויות העם הפלשתיני'' - בשטחה של ישראל ובמקומה. הם עושים זאת לא כדי לפתור את בעיית הפליטים, אלא כדי להחריב את הלאומיות הישראלית וכדי ליצור בעיה יהודית בהיקף גדול פי כמה וכמה. התביעה הלאומית הפלשתינית נועדה לבטל את קיומה של מדינת ישראל ולא לחיות לצידה בשלום. היא הביטוי המחודד ביותר לחוסר נכונותן של כל מדינות ערב להכיר בקיומה הלגיטימי של מדינת העם היהודי[...]⁸⁵

בשיחה שקיים אלוף (מיל') חיים הרצוג, איש מפלגת העבודה, עם פרופ' בנימין אקצין, ההיסטוריון הימני – שררה הרמוניה מוחלטת בנוגע לנושא אחד:

הרצוג: עד כמה שידוע לי, זה היה רעיון של פרסומאים אמריקניים[...] שכל זמן שהיהודים הם עם קטן ואתם גדולים – אין לכם סיכוי. תמצאו גורם ערבי קטן ותזכו בכל האהדה''.

אקצין: ''וכך נוצר, יש מאין, העם הפלשתיני. [...]אמרו לאנשי אש''ף: חידלו לדבר על הזכויות הערביות לארץ-ישראל ותתחילו לדבר על הזכויות הפלשתיניות. יתר על כן, הפסיקו לדבר לעת עתה על ירדן כחלק מפלשתינה, כי אם ירדן היא חלק מפלשתינה, הרי חלק גדול מפלשתינה כבר נמצאת בידי הערבים[...]

הרצוג: ''אתה צודק[...] הצרה היא, שזה התנפח בצורה כזאת''.

הכרה בסיסית זו לא נעדרה אפילו מהשוליים הקיצוניים ביותר של השמאל הציוני, כגון אצל יעקב חזן, ממנהיגיו המיתולוגיים של השומר הצעיר:

הייתי משתמש במושג הפשוט לכאורה ''העם הפלשתיני'', אילולא ידעתי, כי בויכוח המתנהל בארץ חל עיוות של מושגים: ''עם פלשתיני'', הווה אומר, רק הערבים החיים בגדה – ביהודה ושומרון ובמדינת ישראל[...]אם תרצו, הרי זה עם ירדני, הכולל גם את ערביי יהודה ושומרון או עם פלשתיני הכולל גם את ירדן[...]
ודאי, קיימים הבדלים בין ערביי הגדה המערבית וערביי הערים בגדה המזרחית לבין הבדווים שבעבר הירדן. אבל באיזה עם אינם קיימים הבדלים בין תושביו העירוניים ותושביו הכפריים[?]⁸⁶

לסגירת המעגל, להלן דבריו של איש שמאל, פרופ' למשפטים שכיהן גם כשר החינוך. מכל הדוברים לעיל, הוא היחיד שמקצין עד להשוואה בין התעמולה הערבית לתעמולה הנאצית:

מאז ימיו של הד''ר גבלס, לא היה עוד מקרה דומה, שבו החזרה המתמדת על שקר הניבה פירות כה מרובים[...] אך מכל השקרים הפלשתיניים, אין לך שקר גדול ומוחץ יותר מזה התובע הקמת מדינה פלשתינית נפרדת בגדה המערבית. תביעה זו באה בשמה של הזכות להגדרה עצמית של עם פלשתיני ולתביעה כזו אסור, ואין גם טעם, להתנגד[...] אך אם מדובר בזכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית, קשה להבין מדוע צריכה זו לחול רק על אותו חלק בעם הפלשתיני היושב ממערב לירדן. ומה בדבר הפלשתינאים תושבי הגדה המזרחית שהם רוב בממלכת ירדן?[...] מי שמדבר בשמה של זכות מוסרית אינו יכול ליצור אפליה מסוג זה[...] הוא רוצה ליצור שני סוגים של פלשתינאים: סוג א' וסוג ב'. מי שטוען כי לערביי שכם מגיעה זכות לעצמאות לאומית פלשתינית ואילו לערביי צפון ירדן, לא - כופר ביסוד שעליו הוא משתית את טיעונו. בשביל מה צריך לקום גבול מדיני בין שני חלקי הקהילה הפלשתינית אם לא לשם פגיעה בישראל? אמור מעתה: זכות ההגדרה העצמית המגיעה לערבים היושבים משני צדי הירדן - קרא להם ירדנים, קרא להם ערבים, קרא להם פלשתינאים - היא אחת ויחידה[...] לעם הערבי היושב משני עברי הירדן, ולא לאיזו שהיא מדינה פלשתינית שלישית.⁸⁷

בקושי חלפו 15 שנה – והנה כל המצוטטים לעיל שנותרו פעילים – הביעו תמיכה נלהבת בהסכמי אוסלו, שהכירו בקיומו של ''עם פלשתיני נפרד'' וביישותו העצמית. הבלון התעמולתי של הרצוג הפך לסלע איתן; המיתוס הפלשתיני להחרבת ישראל של פרס – הפך להתגלמות הצדק עלי אדמות, והשקר הנאצי לפי רובינשטיין - הפך לאמת כשמש בצהריים...

השאלה הנשאלת היא מה נשתנה מאז ועד היום, והתמיהה הגדולה עוד יותר היא – מדוע שינו מנהיגים אלה ורבים אחרים את דעתם מקצה לקצה – למרות שלא חל שום שינוי מהותי במגמות שאותן תיארו בצורה כה קולעת.

חולשתה של הזהות הפלשתינית

על מידת החולשה של התודעה הלאומית בקרב הפלשתינאים יכול להעיד אחד ממנהיגי אש''ף הבכירים:

אפילו הזהות הפלסטינית שלי לא הייתה קיימת לפני המלחמה ההיא [=ששת הימים]: עד המלחמה חשבתי שהפלסטינים הם אלו שגרים במחנות הפליטים. לתומי חשבתי אז שהם פלסטינים ושאני מיריחו.⁸⁸

תחושתו האישית מתאשרת במחקר שנערך על-ידי הפלשתינית ד''ר רוזמרי צאיג:

זהות פלשתינית מוגדרת היטב לא הופיעה עד 1968, שני עשורים לאחר הגירוש⁸⁹

גם בשנות האלפיים, ישנם מזרחנים בולטים בישראל שלא הושפעו מעשרות שנים של תעמולה:

[...]עוד לא קרה בהיסטוריה שכאלה כוחות עצומים דחקו במישהו לייסד לעצמו לאומיות. נשיא ארצות הברית מדבר על המדינה הפלסטינית כל העת; שרת החוץ של ישראל ממש מתחננת למדינה פלסטינית כזו שתקום; אירופה מייחלת לכך כבר שנים רבות[...] אלא שהלאומיות הפלסטינית פשוט לא קמה: היא ממאנת לקום. כשם שאין באמת לאומיות עיראקית (שקרסה ברגע שהוסר משטר הפחד) או לאומיות סורית, כוויתית, לבנונית או קטרית[...]⁹⁰

''העם הפלשתיני'': מונח מלאכותי שלא נזכר בשום ספר או עיתון שהודפס לפני 1920. מדובר בקבוצות שונות ובשבטים שונים שחיו באזור אל-שאם, חלקם בדווים, חלקם מהגרי עבודה שבאו לעבוד במושבות היהודיות, וחלקם – אכן – גרו מזה דורות בחיפה, בנצרת, בירושלים ובישובים אחרים. תודעה של עם מובחן ומאוחד לא הייתה להם במשך שנים רבות, וספק אם היא קיימת כיום באופן גורף. ראה הפילוג בין חמאס ואש''ף.⁹¹ד''ר מרדכי קידר, 21/04/2008.

אין זהות פלשתינית בפני עצמה. הזהות שלהם היא ערבית-פלשתינית. לפני הכול הם רוצים שהארץ תהיה ערבית[...] אם תציע להם שפלשתין תהיה חלק מסוריה, ואם הם יאמינו שעל ידי כך הם ייפטרו מאיתנו – הם לא יסרבו. לא יהיה שם אחד שיתנגד.⁹²

בהשקפה דומה מחזיק גם אסטרטג הודי, בעל השפעה בדרגים הגבוהים של המעצמה ההודית:

בדיוק כשם שהזהות ה''פקיסטנית'' היתה פיקציה שהוחייתה באופן מלאכותי על-ידי המעצמה הקולוניאלית, כך גם הזהות ה''פלשתינית''. במציאות, לא קיים ''עם פלשתיני'' בעל מאפיינים שמבדילים אותו מהערבים האחרים באזור.⁹³

אחד הביטויים המובהקים לחולשתה של הזהות הפלשתינית היא ההתנגדות הגורפת של אש''ף ליישוב ה''פליטים'' הפלשתינים במקומות מושבם.⁹⁴ המונח פליטים בא במרכאות כפולות, כדי להבהיר שלא מדובר בפליטים אמיתיים, אלא בדור שני ושלישי של ערבים ילידי המקום (לבנון, בעיקר) שמוחזקים באופן מלאכותי במחנות כדי למנוע את השתלבותם הטבעית בקרב אחיהם בני אותה דת, שפה ותרבות. אומר ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי:

אנחנו לא רוצים ליפול לתוך מלכודת היישוב מחדש של הפלשתינים. זה יוביל ליישובם מחדש של הפליטים הפלשתינים ובסופו של דבר להיטמעותם. הפלשתינים עצמם דחו את הגישה הזו בעקביות, מחשש שמא תאבד מטרתם וזהותם האופיינית להם.⁹⁵

אפילו בימינו, כשגם ה''ימין'' מכיר ביישות פלשתינית, חולשתה של הזהות הזו כה בולטת, עד שדב וייסגלס, יועץ ראש ממשלה, ומי שתומך בזכויות הפלשתינים נאלץ להודות:

למרבה הצער, מבחינה חברתית ופוליטית לא קיים עם פלשתיני[...] אתה חייב להבין שהחברה הפוליטית הפלשתינית היום היא אוסף של כמה מאות יישויות עצמאיות, כל אחת עם מנהיג ומיליציה מקומית משלה[...]⁹⁶

וגם אם נניח שוייסגלס הוא ''נציג הכיבוש הציוני'', בא אחד מראשי המחבלים וחוזר על כך כהד:

הפיצול והפילוג הפוליטיים חיסלו אותנו, לא רק מדינית. הם חיסלו את הזהות הלאומית. היום אין זהות פלשתינית. תלך לכל אדם ברחוב ותשאל אותו 'מי אתה? הוא יענה לך, 'אני פעיל פתח', 'אני פעיל חמאס', או כל ארגון אחר[...] כל ארגון מניף את הדגל שלו, אך אף אחד אינו מרים את דגל פלשתין.⁹⁷

אין אדם בעולם המכיר יותר טוב את ה''פלשתינים'' יותר מיאסר ערפאת, ואשר יודע שלא מדובר בעם, אלא באוסף חמולות שאינן מסוגלות לקיים מסגרת לאומית מדינית כהלכתה: