המסקנה היחידה אליה ניתן להגיע כשקוראים את הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון היא שאת השכל הישר הם השאירו בבית.
גיבוב כזה של שטויות כבר מזמן לא ראיתי. אני בטוח שהניסוח הוא מלאכת מחשבת משפטית, שפת עורכי דין במיטבה (לא ראיתי את פסק הדין עצמו, ואני מסתמך על מה שהופיע ב''
מעריב'' ב 14 בדצמבר, 2006, אבל התוכן, וכן כל מה שמשתמע ממנו, הם שערוריה ממדרגה ראשונה.
כבר דברתי יותר מפעם אחת על האבסורד הטמון בעובדה ששופטים שאין להם מושג ראשוני כל שהוא בנושאי מלחמה ובטחון שמים את עצמם לפוסקי הלכה בתחומים האלה. יושבים להם תשעה אנשים שלא רק שאף אחד מהם לא נבחר לתפקיד אותו הוא ממלא, דרך התמנותם לתפקיד היא סוד מדינה ואין איש יודע על מה ולמה. הם מעולם לא הריחו אבק שריפה, מעולם חייהם לא עמדו בסכנה, הם מעולם לא היו במצב בו היה עליהם לקבל החלטה תוך שבריר שניה על סמך מידע מקוטע. מירב זמנם הם מסובים בכורסאות נוחות בחדרים ממוזגי אוויר, ועל מנת לקבל החלטה הם זקוקים לכמה שבועות, לפעמים חודשים, וזה כאשר עומד לרשותם צוות של לפחות חצי תריסר עוזרים ומתמחים. אחרי כל זה יש להם החוצפה לתבוע ממפקד בשטח שצריך לקבל החלטה תוך שניות, שכל היסוס מעמיד אותו ואת אנשיו בסכנת מוות לעשות ''בדיקה קפדנית בטרם תיעשה התקיפה''.
מעבר לעובדה שלמעשה הפסיקה משאירה את הכל פתוח ''אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר'', יש שם שורה ארוכה של הגדרות והתבטאויות שההגדרה היחידה ההולמת אותם היא (בפרפראזה על על ג'ורג' אורוול) ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק שופטים מסוגלים לחשוב אותם. האדם מן הרחוב איננו יכול להיות כל כך טפש''.
לפני שנמשיך, מה פתאום ''המשפט הבינלאומי''? ממתי החיים במדינת ישראל מתנהלים ע''פ ''החוק הבינלאומי''? חוקי מדינת ישראל נקבעים ע''י הגוף המחוקק של המדינה, והם הקובעים. זו לא חובה להפר את החוק הבינלאומי (איזה גוף בעל סמכויות חקיקה חקק את החוק הבינלאומי''?) או לא לנהוג לפיו, אבל זה לא צריך להיות על חשבון הצרכים הבטחוניים של המדינה. בכל מדינה מתוקנת בעולם מצפצפים על החוק הבינלאומי כאשר הוא נוגד את האינטרסים והצרכים של המדינה. זה לא צריך להיות שונה במדינת ישראל.
ובחזרה לתוכן.
''אסור לפגוע בלוחמים או במחבלים אם הנזק הצפוי לאזרחים תמימים בקרבתם אינו שקול כנגד התועלת הצבאית שבפגיעה בהם''.
האם לשופטים הנכבדים יש כלים למדוד את שיעור הנזק ו/או את התועלת הצפויה? איזו שהיא אמת מידה בה יוכל להעזר המפקד שצריך לקבל החלטה על התקיפה. האם השופטים הנכבדים יכולים לתת הגדרה של ''אזרחים תמימים בקרבת'' המחבלים? האם למשל קהל של מאות נשים היוצאות לרחובות ומתגודדות באזור הקרב כדי לשמש מגיני אנוש למחבלים הוא בחזקת ''אזרחים תמימים''?
''פעילים בארגון טרור אינם נכנסים תחת הגדרה של 'לוחמים בלתי חוקיים', ובמקביל, הם גם לא מוגדרים כלוחמים, משום שאינם פועלים על פי דיני הלחימה ומנהגיה. לכן פעילי ארגוני הטרור הינם במעמד של אזרחים''.
למי שהוא יש מושג מה בדיוק נאמר כאן? האם טרוריסט הוא ''לוחם'', ''לוחם בלתי חוקי'', או ''אזרח''?
נושא לדיון בפני עצמו הוא המונח ''פעיל בארגון טרור''? מה זה? אחד שאיננו פעיל, מן אחמד כזה שקם בבוקר מצוברח כי אשתו לא נתנה לו בלילה, והחליט לנקוט יוזמה פרטית ולבצע פיגועון או סתם לרצוח איזה יהודי, מה מעמדו? ואם לא רק שהוא לא פעיל, הוא בכלל לא שייך לשום ארגון, מה דינו במקרה זה? ''סדרן העבודה'' של הארגון, שבעצמו איננו עושה כלום, ידיו נקיות, והוא רק אומר לאחרים מתי ואיפה, מה דינו?
''אין לתקוף אזרח הנוטל חלק ישיר במעשי טרור, אם ניתן לנקוט כלפיו אמצעי שפגיעתו פחותה''.
חד וחלק. לזה אפילו מתווספת הנמקה:
''גם אזרח שנוטל חלק בפעילות טרור, אינו מחוץ לחוק ואין לפגוע בו במידה העולה על הנדרש''.
שוב, איך ומי יקבע מה ו/או כמה ''נדרש''? (ובמאמר מוסגר שאלה מעולם אחר --- האם הכלל הזה חל גם על יגאל עמיר?)
יש גם התייחסות לפגיעה באנשים שאינם מעורבים ישירות בטרור --- ''אזרחים תמימים''.
''פגיעה כזו תהיה חוקית, רק אם תעמוד במבחן המידתיות''.
''מידתיות''. איזו מילה יפה. איך מודדים את ה''מידתיות''? הפעם מתווסף הסבר באמצעות דוגמא:
''ניתן לירות לעברו של מחבל היורה ממרפסת ביתו על חיילים או אזרחים, ואם כתוצאה מכך ייפגע אזרח תמים העובר בסמוך, פגיעה מעין זו תעמוד בדרישות המידתיות. אולם אם מפציצים בית מהאוויר ועשרות דייריו ועוברי אורח נפגעים, זוהי חריגה מהמידתיות''.
עכשיו נחה דעתי. אם ''פעילים בארגון טרור'' ישגרו קסאמים לתוככי מדינת ישראל, מגגו של בית מגורים בו מתגוררים עשרות דיירים, וברחוב לידו ישנה תנועה של עוברי אורח, צה''ל יהיה מנוע מלהפציץ אותם מן האוויר כדי לא לחרוג מה''מידתיות''.
לסיום, מצא חן בעיני המשפט ''משום שהעימות עם הפלשתינים נושא אופי בינלאומי, חלים עליו כללי המשפט הבינלאומי''. שוב, נעזוב את השאלה מה הם בדיוק ''כללי המשפט הבינלאומי'' ומי הוא או מה הוא הגוף המחוקק שקבע אותם, אבל איזה סכסוך או מלחמה בין שתי מדינות או שני עמים איננו נושא ''אופי בינלאומי''? אם מדינת ישראל תחליט מחר לספח שת שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה ולהעניק לכל הערבים המתגוררים שם אזרחות ישראלית, העימות יאבד את אופיו הבינלאומי?
אם אינני טועה, זה היה השופט אהרון ברק שהשתמש באחת מפסיקותיו במונח ''מבחן בוזגלו''. לצוות השופטים שהפיק את הפסיקה הנוכחית, מגיע ''נ'' (נכשל) ב''מבחן בוזגלו''. שום בוזגלו לא היה מוציא מתחת ידיו מסמך אידיוטי כזה.
קצת שכל ישר בבקשה
