דן מרגלית: דוחקים את נתניהו מראשות רשימת מקבלי הצל''שים, וזה מנוגד לאמת.
נתניהו, בגיבוי אריאל שרון ובסיוע אגפי מאולמרט, הגה ויזם ןהעז וביצע. הוא שיקם משק הרוס על גב העניים כי לא היתה ברירה. מילא את קופת הלאום .... על חשבון החלשים כי לא היה מישהו אחר שיישא במעמסה.
''כל הכבוד ביבי...'', מוסף שבת, מעריב, 19.5.2006, עמ' 3
אברהם הירשזון
אברהם הירשזון: זוהי מגמה חיובית אך אין לקחת נתונים אלה כמובנים מאליהם. הצמיחה לה אנו עדים היום הינה תוצאה של יישום מדיניות כלכלית ברורה ועקבית, השמה במרכזה - ריסון תקציבי ועידוד הסקטור הפרטי....
זה מאד מכובד לראות שמתנגדים לגישה הפוליטית (התנתקות והתכנסות) של בנימין נתניהו מחליטים להלל את המדיניות הכלכלית שלו. מדבריו של דן מרגלית משתמע שנתניהו ראוי לצל''ש, לא פחות. מצד שני הוא לא מוותר על התירוצים (''לא היתה ברירה''; ''לא היה מישהו אחר''). הירשזון בעצם אומר שהצמיחה היא בזכות המדיניות הכלכלית עליה דיבר נתניהו.
נתניהו לא נהג על פי הפתגם 'צדיק מלאכתו נעשית על ידי אחרים', ובחר לנצל את השעה שנזדמנה לו ולטעון ש''
תקפו בארסיות את המדיניות שלי...''. הוא גם נתן לעצמו צל''ש:
אנחנו בנינו כאן מנוע כלכלי רב עוצמה שכל העולם מתפעל ממנו,.... ייקח לממשלה הזאת הרבה זמן לקלקל אותו, אבל אני חייב להגיד שהם כבר התחילו לקלקל אותו.
בנימין נתניהו
נתניהו ראוי לכבוד ולהערכה על תרומתו החשובה לצמיחה ולשיפור במצב הכלכלי של ישראל. אבל מזה ועד זכאות לצל''ש המרחק הוא רב. נזכיר שבעצם נתניהו חדל כמעט לעסוק בעניני משרד האוצר בערך כשנה ומשהו לאחר שנכנס לתפקידו (
בנימין נתניהו – סיכום תקופה) ולאחר עוד כשנה אפילו התפטר בניגוד להבטחתו. החשיבות של 2 הטענות הללו ברורה כאשר נזכור שההתפטרות לא נבעה משיקולי מדיניות כלכלית, ופגעה במימוש יעדי המדיניות שהתווה.
שני הגורמים העיקריים בהנעת הצמיחה של המשק הישראלי לא הוזכרו כלל על ידי מרגלית, הירשזון, נתניהו ואחרים שהשתתפו לאחרונה בחגיגת התשבחות. אבל הגורמים הללו הם, הם שהניעו את תהליך הצמיחה המהיר. הראשון משני הגורמים הללו טיפל במחסום האשראי אשר העיק על המשק מסוף תקופת כהונתו של סילבן שלום במשרד האוצר, ולא מעט באשמתו. עומס החוב הציבורי על המשק – שיעור החוב לתמ''ג היה גורם עיקרי לעליית הריבית במשק. כתוצאה נוצר במגזר הפרטי קושי משמעותי להשיג מקורות הון במחיר סביר, דבר ש'דיכא' את המשק הפרטי ואת היכולת של השגת אשראי בשוק הבינלאומי. הענקת הערבויות על ידי ממשלת ארה''ב היא שאיפשרה את התחלת התהליך של הורדת הריבית המוניטרית, ללא טיפול נחוץ בעומס החוב הציבורי. לכן הוקלו הקשיים בהשגת מקורות הון בשוק הפרטי ועל ידי גופים ציבוריים.
הגורם העיקרי שהניע את הצמיחה במשק שלנו היה גל הצמיחה חסרת התקדים בכלכלה העולמית. מבחינת המשק הישראלי ההשפעה של הצמיחה במשק האמריקאי היתה המנוע המהותי ביותר. כידוע לנו הצמיחה במשק הזה הונעה בעיקר על ידי אמצעי מדיניות מוניטרית ופיסקלית מרחיבה, חסרי תקדים במשך מספר שנים. התעלול הזה של נגיד הבנק המרכזי גרינספאן והנשיא בוש גרם לעליה ניכרת בגירעונות התקציביים ובמאזן התשלומים וגם בעומס החוב הציבורי על המשק האמריקאי. בעצם הניעו את הכלכלה האמריקאים באמצעות הון ואשראי – באמצעות נכונות של משקים כמו סין, קוריאה הודו וארצות צומחות אחרות להלוות . זהו מצב לא יציב ולא מאוזן שמאפשר למשק האמריקאי לקנות ולקנות על חשבון החסכנות במשקים אחרים, נכונות שהיא לא בלתי מוגבלת. אם וכאשר תשתנה המגמה הזאת תואט מאד הצמיחה במשק שלנו (
צמיחה – עד מתי?).
גם הטענות של דן מרגלית שלא היתה ברירה ולא היה מישהו אחר הן לא נכונות. כך גם לא נכונה הטענה שהרפורמה בקרנות הפנסיה היתה כל כך דחופה. היתה ברירה היכן לקצץ אלא שנתניהו העדיף לא להיאבק (על קיצוץ תקציב הביטחון) למימושה. קופת הלאום התמלאה בגלל תהליך הצמיחה שהמדיניות של נתניהו היתה לה רק גורם מסייע. גם ההבטחות של נתניהו שפירות הצמיחה יגיעו לכל פינות המשק עוד לא קויימו כך שבעצם 'חשבון' העניים עוד נמשך.
כדי לראות זאת די אם נסתכל על הנתונים מ
סקר כח אדם לרבע הראשון של שנת 2006. אחד הסימנים המובהקים לשיפור המצב אצל הנמצאים בתחתית סולם ההכנסות הוא שיעור ההשתתפות בכוח העבודה. מאז שהחלה הצמיחה בשנת 2003 אנחנו רואים מגמת עליה אבל מאד איטית. גם מספר המועסקים גדל אלא שהוא גדל בקצב מאד איטי וכך קורה עם הירידה המתמשכת בשיעור האבטלה. למרות שנרשמת עליה בסך ההכנסה לנפש (תמ''ג לנפש), רמת החיים עולה, היא כנראה עולה מהר עבור בעלי השכר הגבוה, בעוד בעלי השכר הנמוך ואלו שלא בכוח העבודה לא ממש חשים בכך.
דבר חשוב נוסף עולה מנתוני התעסוקה: הגידול במספר העובדים במשק הציבורי הוא אחד המנועים העיקריים לגידול במספר המועסקים. גורם שני שכלול בחישוב הזה הוא תעסוקה חלקית. אז הרמזים והאמירות שפיזר נתניהו בתקשורת על חילחול פירות הצמיחה לכל פינה אין להם על מה לסמוך עדין. ה'לחץ' על נתניהו בהקשר הזה הוא מובן. הרי בחר לקצץ בתקציבי הרווחה כמקור כמעט יחיד להורדת ההוצאה הממשלתית והגירעון. הוא גם לא ממש טיפל בבעיית 'השמן והרזה' כי הרי מספר המועסקים במשק עולה בזכות התרחבות התעסוקה במגזר הציבורי. מכאן שגם טענתו של הירשזון על עידוד המגזר הפרטי היא ברווז צולע.
עם כל הביקורת שיש לי על התנהלותו של נתניהו, אסור לנו לשכוח את המאבקים וההצלחות של נתניהו בהצבת יעדי מדיניות כלכלית והשגתם. בצד הזכות יש לנו את המשך תהליך ההפרטה (בזק ואל-על), הרפורמה בשוק ההון, צימצום הגירעון בתקציב, הרפורמה בקרנות הפנסיה ובהורדת נטל המס. בצד החובה נמצא את חוסר הטיפול בהורדת שיעור החוב הציבורי, התרחבות התעסוקה במגזר הציבורי כמנוע חשוב לגידול בתעסוקה, טיפול לא מאוזן בבעיית קרנות הפנסיה, הרפורמה שהובטחה במבנה חברת החשמל והפרטתה (מאיימת הועד...) ויתורים חשובים בעניין הרפורמה בשוק ההון (
בנימין נתניהו – סיכום תקופה).
נתניהו לא בנה מנוע רב עוצמה, כפי שטען, אבל הוא צודק שאת התהליך שהוא הניע, למרות אי ההצלחות, יהיה קשה להסיט. יחד עם זאת המלאכה, שנתניהו נטש לפני הזמן, עוד רבה עד שהמשק הישראלי יהפוך למנוע רב עוצמה. לכן צריך לברך על תרומתו כי הוא תרם יותר מרבים שקדמו לו. אבל בין התרומה הזאת והצל''ש המרחק עוד רב.
אם כבר לקשור כתרים אז למחוללי הצמיחה המהירה בארה''ב, הנשיא בוש ונגיד הבנק המרכזי גרינספאן. גם זה רק במבט קצר טווח כי תוצאת המדיניות המרחיבה, שניהלו במשך מספר שנים, היא האיום על היציבות של הכלכלה העולמית. גם המשקים שכבר צומחים לא מעט שנים בקצבי שיא, כמו של סין והודו, ראויים לציון.
למי לקשור כתרים?
