בעיקרון כאשר שיקולים פוליטיים-חברתיים-''ציבוריים'' משפיעים על החלטה עסקית היא לא אופטימלית. ראשית משום שיש שכר אבל אין עונש אמיתי. שנית, המטרה הראשית של העסק מושפעת מהמציאות הפוליטית בעוד שמבחינה כלכלית המטרה הזו היא יצירת ערך מוסף (רווח כלכלי). מי שמכיר את ההיסטוריה של סולל בונה וחברת העובדים בשנות העשרים יודע ששיקולים אידיאולוגיים היו בין הגורמים העיקריים למשבר בגופים ''עסקיים'' אלו.
מוצר ציבורי (Public goods) הוא מוצר שהיצרן הפרטי לא משלם את מלוא עלותו. היצרן הפרטי החופשי, לא משלם על הפגיעה באיכות האוויר או המים שנגרם מתהליך היצור של מוצריו. אלו גם מוצרים שהאזרח לא רוכש אותם לעצמו, או שהוא לא מוכן לשלם את מלוא עלותם. במוצרים כמו הגנה משטרתית וצבאית, יצרן פרטי לא יכול למנוע את שרותי ההגנה מאותו תושב שלא מוכן לשלם. אבל יצרן פרטי יכול וצריך לספק שירותים ומוצרים כמו ביגוד, אוכל, נשק ועוד ביתר יעילות מבלי לפגוע באיכות ההגנה של הצבא והמשטרה. לפי העיקרון הזה אפשר גם להפריט במידה רבה את מערכת החינוך, כפי שהציע מילטון פרידמן, מבלי לפגוע ביעדיה לפי האינטרס הלאומי.
הצגנו כאן עמדה שעל פיה התנהלות היוזמה הפרטית-החופשית, כלכלת שוק, עדיפה על ניהול ציבורי-פוליטי, בגלל היעילות בהקצאת אמצעי ייצור ומוצרים (ובגלל שלא צריך תכנון מגבוה). אבל דווקא בימים האחרונים קיבלנו תזכורת שגם בממלכת היוזמה הפרטית לא הכל מתנהל כראוי – לא מעט מנהלי חברות ועסקים פוגעים ביעילות החברה אותה הם מנהלים. האתר של יאהו (Yahoo) פירסם לא מזמן מאמר שמזכיר לנו את האישומים וההרשעות של מספר מנהלים בכירים במספר לא קטן של חברות גדולות בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות – ארה''ב (
Status of High-Profile Corporate Scandals). אנשים שתפקידם העסקי לדאוג יצירת רווחים (ערך מוסף) עבור בעלי המניות הורשעו בפשעים כמו (רשימה חלקית): גניבה, קנוניה (קשר), הונאה (מרמה) וסילוף מסמכי תאגיד.
כעת משהו מהבית. קבוצת חיים סבן הסכימה לרכוש את השליטה בבזק תמורת 4.24 מיליארד ש''ח או 972 מיליון דולר (
הושלמה הפרטת בזק). האוצר מסר את כל המידע שהיה בידו וסוכם שהם רוכשים את בזק כמות שהיא באותו הרגע. אבל כאשר התפוצצה פרשת הסוס הטרויאני מיד החלה קבוצת סבן לחפש דרך לשנות את ההסכם שנחתם (אמיר טייג, ''ככה עושים עסקים'', עסקים, עמ' 5,
מעריב, 17.6.2005). זו לא פעם ראשונה שהרוכש מחפש דרכים לשנות את התנאים עליהם הסכים – נוצר אפילו רושם שזו שיטה. אלא שבשלב זה האוצר עומד בפרץ וזאת די הרבה בזכות השר בנימין נתניהו והחשב הכללי ירון זליכה.
לכאורה יש לנו בעיות עם היוזמה הפרטית ולכן יהיו כאלו שיפסלו את תהליך ההפרטות על סמך העובדות הללו שפרסנו כאן, ועוד רבות שלא. אלא שיש בכל זאת פתרון שנתמך על ידי חסידי
היד הנעלמה.
אם נדמה את המשק כמערכת התחבורה (הכבישים, ...) והמכוניות השונות הן החברות העסקיות במשק. כל מכונית (עסק) נוסע ליעדו מבלי לתאם עם אף אחד – יוזמה חופשית. אלא שבגלל שכמות הדרכים והרוחב שלהן מוגבל הרי שצריך לקבוע כללי שימוש בדרכים ולהתקין אמצעים (כמו רמזורים) כדי שהנוסעים יגיעו ליעדם. לא רק כללים אלא, יותר חשוב, נחוץ גם לאכוף אותם כהלכה. משהו מהסוג הזה יאמרו לכל הספקנים הכלכלנים ללא כללים (חוקים) ואכיפתם השאיפה ליצר ערך מוסף עשויה להוביל את העסק לכיוונים מזיקים לעסק ולחברה.
זה גם מה שאומר המולטי-מיליונר הבריטי סטנלי קאלמס: ''.... ההפרטה בישראל נעשית בצורה חלקית. חסר בתהליך היסוד החשוב ביותר: העלאת רמות הרגולציה והפיקוח על המונופולים והחברות הגדולות, בין השאר גם אלה שהופרטו'' (
אם נתניהו יפסיד לבנקאים).
אם כן, תפקידה של הממשלה הוא בחקיקה ובאכיפה, לא בהשתתפות במשחק – ממש כמו המאמן והשופטים בספורט.
תפקיד הממשלה לאחר ההפרטות
