כאשר כתב אדם סמית את ספרו המפורסם (
עושר העמים) לפני יותר ממאתים שנה עוד לא היו כלכלנים. אבל זה לא הפריע לו לפרוש בהרחבה את אחד העקרונות החשובים של הכלכלה – עיקרון התחרות החופשית. הוא טרח להסביר את העקרונות של התחרות בפירוט רב ובשפה (אנגלית) פשוטה שכל אחד שיודע לקרוא יכול גם להבין. לתיאור היעילות והאופטימליות של התחרות החופשית הוא השתמש בהתנהלות הכלכלית בין איכרים ובעלי מלאכה קטנים וצרכנים רבים. רווחתו של האדם הפשוט היתה הנושא. אלה הם העקרונות שעומדים מאחורי תכניות ההפרטה וטיפוח התחרות עליהן אנחנו שומעים בעשורים האחרונים.
מסתבר שישנה דעה בציבור ''שאלוהי ההפרטה'' הוא האשם בכל הצרות שלנו. מכאן נובע שאם יש כל כך הרבה רעבים האשמה היא ההפרטה. כך גם פיטורי עובדים זה אחד מנזקי ההפרטה (
השיחה). כאילו שלפני שהחלו מהלכי ההפרטה, לא פיטרו אצלנו אנשים ולא היו אצלנו רעבים.
העובדות הן שהסטגנציה, ההתדרדרות בפי המחמירים, החלה לפני יותר מ-30 שנה. זה היה הרבה לפני שמישהו בעל כוח פוליטי משמעותי דיבר על הפרטה כתכנית מעשית. אז החלה הדרך היותר סוציאליסטית לפנות את מקומה לעמדות אחרות והפסיקה להיות דרך מקובלת. אחת הסיבות היתה ה''פנקס האדום'' אבל המנוע העיקרי היה ירידת קרנה של האידיאולוגיה הסוציאליסטית. המהפך של 1977 האיץ את התהליך של נטישת הדרך הזאת. אבל האלטרנטיבה שהופעלה היתה מעין יצור כלאיים. גם לחם ושעשועים וגם בורסה מתנפחת בעזרת השלטון (פרשת הויסות). המחיר היה יקר: אינפלציה מהירה של מאות אחוזים והפסדי עתק לאזרחים. אבל הצמיחה במשק המשיכה להיחלש כי תרגילים פיננסיים לא מייצרים צמיחה.
לוח 1: צמיחה של התוצר המקומי הגולמי (תמ''ג) והתמ''ג לנפש| תקופות | תמ''ג | תמ''ג לנפש |
|---|
| 1950 – 2000 | 6.5% | 3.3% |
| 1950 – 1973 | 8.9% | 5.5% |
| 1973 – 2000 | 4.2% | 1.6% |
לוח 1, מראה את תמונה תמציתית של תהליך הצמיחה. נקודת השבר היא, כנראה, סביב 1973. השינוי הזה קיבל ביטוי גם בנתוני הצמיחה של רמת החיים (צמיחה של התוצר המקומי לנפש). רואים בבירור את נפילת המדרגה בשיעור הממוצע של צמיחתה. את המפנה הזה במגמה אפשר גם לראות בנתוני האבטלה של
הלמ''ס, הגם שהמגמה היא מתונה יותר. שיעור האבטלה ירד מ-7.2% בשנת 1955 ל-2.6% בשנת 1973 ומאז נמשך הגידול בשיעור האבטלה שעומד היום על יותר מ-10% מכוח העבודה.
במקביל לירידה בשיעורי הצמיחה והעליה בשיעורי האבטלה צמחה ההוצאה הציבורית ועימה הגירעון התקציבי. גורם חשוב במגמת ההוצאה הציבורית היו תקציבי הרווחה. מגמת העליה בתקציבי הרווחה לוותה בגידול משמעותי במספר נזקקים לסיוע. הסיוע לא העלה את האנשים מן המצוקה אבל השפיע לרעה על שיעורי הצמיחה. צמיחת תקציבי הסיוע, ולכן הגירעון והחוב הציבורי, לא הביאה בכנפיה עליה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה שנשאר נמוך בין 50 ל-55 אחוזים.
זהו יעד חשוב, שהיה צריך להיות לעיני מקבלי ההחלטות, שהמשיכו להגדיל את תקציבי הרווחה. הרי מציאת עבודה ופרנסה היא אחת הבעיות שגרמו למחוקקים להגדיל את תקציבי הרווחה. אבל כאמור שיעורי ההשתתפות לא צמחו. התוצאה היא שהיום אנחנו נמצאים בפיגור לעומת הארצות המפותחות במערב שמציגות שיעורי השתתפות של יותר מ-60% ויש גם בסביבות ה-70%. אין ספק שזהו אחד הגורמים להבדל בין רמת החיים בישראל והארצות המפותחות.
הגירעון וצמיחת החוב גרמו לעליית האינפלציה לרמות ושיאים חדשים. בעקבות האינפלציה צמחו שיעורי הריבית והתייקרו מקורות המימון להשקעות ולפיתוח המשק. תהליך האינפלציה יצר אי-ודאות גדולה ופגע גם ביכולתם של אמצעי הבקרה הרגילים לשמור על בעלי העסקים מהחלטות לא כלכליות. ההצלחה בעצירת האינפלציה גרמה לקשיים חדשים אבל באופן כללי סייעה בהתפתחות המשק אל עבר שנות ה-90.
צריך לציין שמגמת הירידה של שיעורי הצמיחה לא היתה רציפה ובתחילת שנות ה-90, בעקבות גלי העליה (בעיקר מהארצות שהרכיבו את בריה''מ), נרשמו שיעורי צמיחה גבוהים יותר מהמגמה ארוכת הטווח. הצמיחה המהירה הזאת נבעה מצמיחה בביקושים אבל הפריון כמעט ולא צמח (
עליה וצמיחה?). המשמעות היא שעיקר הצמיחה נבעה מתוספת האוכלוסיה – גידול בגורמי הייצור. המאפיין החשוב של הצמיחה – הגידול בפריון, זה שמוביל צמיחה ארוכת טווח – היה חסר.
מנוע הצמיחה הזה גווע לאט לאט, אבל ההוצאה התקציבית והגירעון המשיכו להתרחב והגיעו למימדים מדאיגים. החוב הציבורי המשיך לעלות ועימו עלו האינפלציה והריבית ארוכת הטווח. בקיצור, ללא גל העליה היינו רואים שיעורי צמיחה ממוצעים נמוכים יותר ממה שהצגנו בלוח 1. במילים אחרות לא אנחנו ''האשמים'' באמת על כך שהיתה העליה הזמנית הזאת בשיעורי הצמיחה.
הנתונים שלנו מראים בצורה פשוטה ובהירה שהבעיות שלנו החלו זמן רב לפני תהליכי ההפרטה. תליית האשמה בהפרטה, אם כן, היא כמו לחפש את המטבע מתחת לפנס. האדם השקול צריך להרחיב את החיפוש אחר תשובות לתחומים אחרים.
בעיני הכלכלן עיקרון ההפרטה קשור באופן הדוק עם טיפוח התחרות (פירוק מונופולים...). מהלכים כאלו, היכן שהונהגו, שיפרו לאורך השנים את שיעורי הצמיחה באופן משמעותי מאד. ההפרטה וטיפוח התחרות הביאו לצמיחה כאשר היישום נעשה על פי העיקרון/האידיאולוגיה. לכן מאד סביר להניח שכך יקרה גם בישראל אם מובילי המדיניות הכלכלית יניעו שינוי מבני אמיתי, מה שעוד לא עשו, שירחיב את התחרות. בכל מקרה, שינוי בעלות בלבד (כפי שקרה/קורה בישראל) על נכסי הציבור ומפעליו הוא מהלך לא מספיק כדי להניע את המשק מכוחו הוא.
בזמנו כאשר רבים אמרו שהסוציאליזם נכשל אמרתי, ואני עדין אומר, שלא הסוציאליזם נכשל אלא הסוציאליסטים. כשלון ביישום הוא באשמת המיישמים ולא בהכרח כישלון של העיקרון - האידיאולוגיה. ובהקשר הנוכחי אני אומר דבר דומה: זה לא ההפרטה שנכשלה אלא המפריטים שנכשלו ביישום עקרונותיה. מאחר שמדובר בחברה שבוחרת את נציגיה בשלטון הרי שאנחנו אחראים לדרך בה הולך והלך השלטון.
חשוב להדגיש שהרעיון של ההפרטה והתחרות נשען על כך שהפרט נוטל אחריות על חייו ועל הישגיו-כישלונותיו. אין הרעיון הזה פוסל על הסף התארגנות של פרטים לקחת אחריות על חייהם באופן ''שיתופי'' (
נצחון הבנימינאים).
הרעיון גם לא פוסל חמלה ודאגה לזולת אלא שהוא נושא בחובו המלצה שהממשלה היא לא הגוף האופטימלי לעסוק בכך. הרעיון פוסל קיום מונופולים וריכוז כוח כלכלי בידי מעטים.
זה לא ההפרטה
