|
|
|
הזכות להגדרה עצמית אישית - קווים מנחים
מיכאל מ. שרון
(עובד ממאמר מה- 29/04/2001 )
האם אנו בהכרח חיות להקתיות?
שכן רבים מהיצורים המקיימים מסגרות חברתיות מפותחות הינם כפופים בקיומם באופן בלעדי לחיי להקה. יש הטוענים שמכיוון שכך הדבר אצל אורגניזמים רבים, מן הראוי שכך יהיה גם בקיום האנושי.
מכך משתמעת טענה אודות ערך אונטולוגי (אונטולוגיה: ממשות, דרגת ועוצמת הקיום של ישות כלשהי) .הפרט הבודד אינו בר קיימא כביכול בלעדי הקולקטיב, ולכן גם לא ''שווה'' דבר בלעדיו. מכאן שכל אשר לו, גם מה שפעל ויצר, כל אלה כפופים למדינה או החברה והקהילייה, וגורלו כפוף בכל עת לשיפוט הקולקטיב.
אך כבר הפילוסוף הסקוטי דיויד יום הצביע במאה ה- 18 על כך שאין לגזור ולהנביע Ought from Is
דהיינו שמתאור מצב דברים מסויים אין לגזור ''מן הראוי שכך יהיה''.
מכאן שהאסטרטגייה הטעונית המדגישה את הכרחיות חוסר אפשרות הבחירה, עדיין תתקשה להכתיב לנו הכרעות קיומיות.
ואגב, גם אם יצביעו על הכורח בקיום להקתי אצל ציפורים, נמלים או ג'וקים, עדיין אנו בכל זאת הפרימאטים המורכבים ביותר בשכונה, ככל הידוע. ואף אם כך הדבר, וכורח להקתי זה אכן קיים, מהי בדיוק המקבילה האנושית ללהקה?
המצב ההופכי הינו כמובן זה של רובינזון קרוזו - שהסתדר אגב לא רע בעזרת תושיתו ובחברתו של ששת.
אבל האם אינדיוידואלים שחיים תוך פרטיות מירבית בישוב דליל אוכלוסין באלסקה או בצפון נורבגיה - האם הגדרת להקה חלה עליהם?
ומה בנוגע לזוג אוהב בטקסס, ביורקשייר או בהנובר? האם אין בקיום זוגי דרגה של אוטונומיה ביחס לקולקטיב?
זאת ועוד, האם ללהקת אנוש מסויימת יש מונופול על פרטים?
אכן, בבריה''מ או באנגליה הכפרית של המאה ה- 15 היו מגבלות חמורות על ניידות (שלא חלו אגב במקרה של אנגליה על אנשי ספר ולמדנים, תלמידי אוניברסיטה או שחקנים נודדים).
אך כיום אנו נמצאים בעידן של ניידות ופתיחות, ויהיה קשה יותר לקבוצה אנושית מסויימת לנכס פרטים תוך שטיפת מוח וצורות שונות של כפייה בריונית החוסמות כביכול מציאותן של הוויות חיים אלטרנטיביות.
אכן, מטענות שונות של אזרחים עולה במידת מה, בפראפרזה על דברי טובייה החולב ב''כנר על הגג'', שלהיות יהודי בישראל, גם אם אין זו בושה, מצד שני, גם אין זו תמיד מציאה כל כך גדולה.
ובכן, האם עלינו לקבל את דבריו של הפילוסוף ז'אן פול סארטר שהתכנסות, ובמידת מה התאבנות הוויתנו מסביב ליהדותנו הינה בגלל האנטישמי המאזכר זאת?
כלומר שיהדות ואנטישמיות ''הולכים תמיד קומפלט''?
עלינו לזכור שחלק מהאתוס הציוני של היהודי החדש הנוצר כאן הינו למעשה ריאקציה הופכית לאנטישמיות, נסיון ''להראות לו'' לאנטישמי שאנו לא כאלה.
כקוריוז מעניין זכור ספרו ''גנבים בלילה'' של ארטור קסטלר האנגלי (ממוצא הונגרי-יהודי) שביקר בפלסטינה בשנות ה- 30 ותאר את הצבר הטיפוסי - התמיר, השרירי, העז כפלדה בעל העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני.
כקוריוז אחר ציינתי לעצמי את נאומו של עזר וויצמן בבונדסטאג לפני כארבע שנים, דומני, בו הדגיש שוב ושוב את הצבאיות היהודית, זו התנכ''ית וזו המודרנית, תוך ציטוטים מלחמתיים-ברובם מהתנ''ך.
נאום זה אמנם זכה לתשואות חמות, אך דומני שהבחנתי בהבעת תהייה בפני כמה מהצירים (בנוסח, מה בדיוק רוצים מאיתנו?) ואולי אף בתנועת ביטול מבודחת של הקאנצלר קוהל תוך שהוא נפנה לקבוצה כלשהי.
אז מה עושים? סמנטיקה, וטענות על חופש הבחירה -הזכות לבחור גם ש''לא להיות יהודי''? הצחקת את האנטישמי.
להיות ''יהודי גאה''? גם זה כבר שחוק ומוכר.
''הכרת ההכרח'' כביכול ודאייה לקראת הגמרא ושולחן ערוך, הקבלה, או להבדיל, מכללת עלמא וארון הספרים היהודי? נו טוב אבל שיהי מתוך בחירה ממשית ולא מתוך ''דווקא'' בנוסח: ''הם אומרים שאני כזה, ואף אם בניגוד לברוטוס הם אינם תמיד ''אנשים מכובדים'', בכל זאת, אדרבא ואדרבא''.
אבל מה, מה עושים? נו אז אולי נעזוב לרגע הגדרות נאכפות על ידי קולקטיבים כאלה ואחרים, ננשום עמוק, נשתחרר מעט, ונשאל את עצמנו משהו על החיים הראויים, אלה שראוי לחיותם.
''אנוכי שכמותך, ומה עם הגורל הקולקטיבי, השורשים, המטען, האם אתה חושב ברהבך שאתה יכול להתקיים ללא אלה? ''הקולקטיב זה הכל, אל תהיה תרנגול''.
אמנם אני זוכר מישהו שלפני שנים רבות - בדומה לדיוגנס היווני שהלך עם פנס וחיפש אנשים דוברי אמת - אותו מישהו בחן אנשים ברוב קשב, אך מעולם לא הצליח להבחין בשורשים מתחתם.
נו, תגידו, זוהי היתממות. בכל זאת, הזכרון שלנו נע מעבר לקיומנו הפרטי לקראת משהו מחזק ועמוק ונותן כוח, וכך גם הוויתנו, בין השאר לקראת השפה, ההווי המשותף, לקראת כל אותם גורמים המאיישים את הוויתנו.
ניסוי מחשבתי ושחרור ריגוש-עומק : עסקת בומביי.
נניח לרגע שאתה נפגע בשעת מבצע או ממכונית תופת, ובשבריר התודעה הבא אתה מוצא עצמך מוטל מתעוות על צידך, ויודע, יודע שאלה רגעיך האחרונים.
בשעת שקיעה זאת לאינסוף, כשכל הקולות והמראות סביבך נפוגים, לפתע דומה עליך שאתה שומע בבהירות את ההצעה הבאה: למות לאלתר, או להיות במשך 50 השנה הבאות קבצן בבומביי.
אתה שם לב בצלילות מפתיעה, כשמרחב אפשרויות שלם נגול לפניך, שלא מדובר בעיסקת ''גילגול''.
אלא באפשרות המשכיותם של הזכרון והתודעה: הכל יהיה נוכח שם בתודעתך, רק שאתה תהיה לא שם.
שנים תמשיך להעסיק את הקרובים עליך האניגמה (החידתיות) להיכן נעלמת בלי להשאיר כל עקבות.
ואותך כקבצן המשתרך בסחבות בבומביי בין ההמון הצפוף עוד תמשיך להעסיק שנים רבות האפשרות ''לחזור איכשהו'' ולהודיע:
''הייתי חייב לקחת פסק זמן מהכל, אל תשאלו יותר'' או משהו בדומה לכך, והכל ישוב להיות כבראשונה.
אבל הגעגועים, הגעגועים האלה לקראת קיום מלא שהיה ואיננו, הגעגועים שיתעצמו עוד יותר בידעך שבאותה שניה בה ההבטחה תופר, למשל בטפסך במדרגות הקונסולייה הישראלית, תתמוטט - וזה יהיה הסוף.
ובכן, עשיתי כאן מה שאינשטיין כינה ''ניסוי מחשבתי'', אך הינחתי הנחות ואילוצים חזקים מדי, נא לשים לב.
במציאות אין כמעט מצבי גבול קיצוניים ושרירותיים (למה דווקא קבצן בהודו?) נוסח ''עסקות בומבי'' או כאלה המותווים בסיפורים נוספים ומשונים אחרים: נארטיבים המאלצים שלא בדין את המסקנה שהמציאות הקיימת היא האלטרנטיבה היחידה וההכרחית לעצמה, בבחינת ''הטוב שבעולמות האפשריים''.
לשום הוויה לא חייב להיות מונופול על קיומך החד- פעמי כאינדיוידואל.
וברוח אדם סמיט, הכלכלן בן המאה ה- 18, ניתן לדבר אמנם על אותה יד נעלמה, ההופכת אדם המחייב עצמו כאינדיוידואל, בבחינת אדם חופשי, גם לפרט מועיל יותר לקולקטיב.
יאמר על ידי רבים, לא בהכרח מאמינים צרופים ועובדי ה', שהיות האדם יהודי הינו עניין לחלוטין שלא בתחום בחירתו האישית ורצונו של האדם, אלא עניין של כוונה אלוהית ו/או של הגדרה חד משמעית.
אכן, בוודאי שאפיון היהודי ככזה הוא ''טכנית'' חד משמעי.
אך כשם שיתכן מתקן אלקטרוני שהוא גם מתקן התקשרות לאינטרנט וגם טלפון סלולרי, כשם שיתכן עץ שהינו בעל שני צבעים ויותר, כך גם יצור מורכב כאדם יכול להתאפיין על ידי יותר מתכונה מגדירה יחידה.
השאלה שנרמזה כאן הינה עד כמה אנו יכולים באופן חופשי ובנסיבות משתנות להדגיש או לעמם, לאמץ הוויתית או להתעלם מהמאפיין החשוב הזה.
ברור שבחו''ל המאפיין היהודי ואפילו דרגה כזו או אחרת של יידישקייט ועסיסיות שורשית יהודית הינה במקרים רבים יסוד מבורך:
כגון תחושת סולידריות הדדית ומקור נחת באינטרקציה בין אנשים, האפשרות למצוא אינטרקציות נעימות ותומכות במסעות במקומות שונים וכד'. וכמובן, האיכויות היהודיות היחודיות והמלבבות כמו בסרטיו של וודי אלן למשל.
מדובר בפרוש באיכויות העשויות להוסיף גוונים נוספים גם ללא-יהודים ואני נוקט כאן גם עמדה כללית יותר המדגישה את חשיבותו המבורכת של הגוון והפלורליזם נוסח ג'והן סטיוארט מיל בן המאה ה- 19 - ככל שהגוון גדול יותר וההומוגניות מצטמצמת, כך חשיבתנו עשוייה להיות פורייה יותר.
יחד עם זאת, בישראל, השואפת ליצור לכידות בין אנשים ממדינות רבות שאין לכאורה הרבה מהמשותף ביניהם, מודגש מלכתחילה וזמין מאד היסוד היהודי כמכנה משותף נאכף למטרות סולידריות בין הבלתי-דומים, עד שרבים תוהים עד כמה אימוצו כפוף לאקטים רצוניים.
ומכאן גם התגובות המקוטבות של התנערות טוטלית מדבר הנראה כנאכף שרירותית, או יהדות מלאה מאידך. זאת, בשני המקרים המקוטבים - תוך מיעוט גווני ביניים ברי השפעה על ההוויה הישראלית.
בהקשר זה יש לזכור שלרבים במאה שלנו ובמאות קודמות היהדות היתה גם מקור אסון פרטי וציבורי, עקב חוסר סובלנותם של אחרים.
כך אם כן, שאלת האסרציה (החיוב) העצמית של יהדותך אינה תמיד יכולה להנות מנינוחות פרגמטית, בגלל שילהובם ופראותם של אחרים, לצערנו ואסוננו. כל בריונות מחפשת סיבות-לכאורה להתלות בהם, ודומה שרדיפת היהודים הינה אמתלה וותיקה במיוחד, בניגוד למשל לרוכבי האופניים, הנעים על הכבישים רק 100 שנה, אך גם זה עשוי להשתנות אם תגבר הפראות והביריונות הקולקטיביסטית.
|
|
|
הזכות להגדרה עצמית אישית
