מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות...
לאחרונה נתקלתי במאמר שטען שלא במקרה אין במגילה זכר למושג מדינה דמוקרטית. הסיבה שניתנה היתה כי מנסחי המגילה נמנעו מכך כדי למנוע את האפשרות שבעתיד יציגו ערביי ישראל דרישות לאוטונומיה לאומית. האם יש בסיס לטענה הזאת? כאשר קוראים את הקטע המצוטט לעיל וקטעים אחרים במגילה מתברר שזו טענה מופרכת. משמעות הקטע המצוטט ואלה שלא צוטטו היא שמנהיגי העם מבטיחים שלטון נבחר (בחירות) ואזרחות מלאה ושווה לכל תושבי ואזרחי ישראל - שהמדינה תהיה יהודית ודמוקרטית.
המשמעות חקוקה בסלע – אי אפשר לתת לקטעים הללו פרשנות אחרת. זו גם לא משמעות מקרית שהשתרבבה למגילה. להבטחה הזאת יש שורשים במקורות (במדבר טו, טו), ובליברליזם האוניברסלי, אבל גם בהגות של מנהיגים בתנועה הציונית כבר בראשית דרכה. בהמשך אטען שלפחות שנים ממנהיגיה המרכזיים של התנועה הציונית החזיקו בהשקפת עולם שהמדינה היהודית תהיה, או צריכה להיות, דמוקרטית. נסיים בדבריו של יו''ר הכנסת בפועל בעת מושבה הראשון של הכנסת ה-18 באותו עניין.
בנימין זאב הרצל הגיע לוינה והחל ללמוד באוניברסיטה כאשר היה בן 18. כמו לא מעט ממנהיגי התנועה נחשף גם הוא לסביבה רעיונית, השכלתית תוססת ודינמית של מרכז תרבות אזורי (מרכז אירופה) של סוף המאה ה-19. שם הוא, כנראה, גיבש את השקפת עולמו שלפי עיקריה פעל יותר מאוחר במסגרת התנועה הציונית. בוינה של אותה התקופה מובילים את התסיסה הרעיונות הליברליים כמו חופש אזרחי, ממשלה מייצגת, שוויון בפני החוק ועקרונות היוזמה החופשית. תחושת החופש והחופש האקדמי עודדו פיתוח והתחדשות אינטלקטואלית. התהליך הזה לא פסח על הרצל שאימץ רבים מן הרעיונות הליברליים כבר אז כסטודנט למשפטים.
עם הרקע הרעיוני הזה מצטרף הרצל לתנועה הציונית באמצע העשור האחרון של המאה ה-19. כידוע הוא היה זה שאיחד את זרמי הציונות לתנועה אחת מאוחדת שהתמקדה במטרה המדינית – הקמת מדינת היהודים. האיחוד הזה היה בין הגורמים להתחזקות השפעתה של התנועה כלפי פנים וכלפי חוץ (
אַלְטְנֵיילַנְד – שורשים, חזון ומציאות).
בספרו
אלטנוילנד (בבל, תל-אביב, 1902) מפרט הרצל את אופייה של המדינה היהודית על פי חזונו. בין השאר, בחלק השלישי (שם, עמ' 91 – 142), הוא מתאר את הערבים במדינה היהודית כאשר ברקע מתנהלת מערכת בחירות. נושא מרכזי בתעמולת הבחירות הוא שאלת זכות הבחירה והאזרחות של לא יהודים. מתוצאות הבחירות מתברר שבמדינת היהודים על פי חזונו של הרצל, מכבדים את חופש המחשבה והביטוי, הסובלנות ואהבת האדם (שם, עמ' 110). במדינה הזאת לא מונעים מאדם דבר על פי מוצא, גזע או אמונה, גם אם מדובר בזכות הבחירה, ובשוויון זכויות מלא.
באוטופיה של הרצל השקפת העולם הליברלית על זכויות אדם היא שמנצחת במערכת הבחירות. יש בה גם שוויון ויחסים חבריים ברמה האישית. הקסם של החירות הוא העדר מגבלות של דת ולאום (שם, עמ' 138). אבל הרצל לא זכה לחיות בארץ ישראל.
זאב ז'בוטינסקי נולד באודסה כ-20 שנה לאחר הרצל וכבר מראשית הדרך היה פעיל בתנועה הציונית. כבר בגיל 23 הוא נבחר כציר לקונגרס הציוני השישי שם גם פגש את הרצל ומאד התרשם מכישורי המנהיגות שלו.
בניגוד להרצל שביקר בארץ רק פעם אחת ובאופן חטוף, ז'בוטינסקי ביקר בארץ כבר בשנת 1908 ואפילו עלה וחי בה מספר שנים מתום מלחמת העולם הראשונה. בתקופה הזאת, בעת הפרעות של 1920 בירושלים אירגן את ההגנה בעיר בהמלצת הבריטים. למרות המלצותיהם הבריטים אסרו ושפטו אותו ל-15 שנות מאסר בגלל פעולות ההגנה בירושלים. אבל המושל, הרברט סמואל, חנן אותו והוא חזר לפעילות בתנועה הציונית. בערך משנת 1921, כאשר נבחר להנהלת התנועה הציונית, עבר לחיות בחו''ל בארצות בהם פעל בשליחות התנועה הציונית. לאחר התפטרותו מההנהלה חזר לחיות בארץ בין השנים 1926 לבין 1930 כאשר הבריטים לא התירו לו לשוב ממסע הרצאות (בילסקי בן-חור, ר.
כל יחיד הוא מלך, דביר, זמורה ביתן, 1988, עמ' 358 – 363).
כמו הרצל גם ז'בוטינסקי היה הוגה דעות ליברלי-ודמוקרטי. על בסיס השקפת עולם ליברלית-דמוקרטית הוא פיתח משנה שמתמודדת על הבעיות האמיתיות של המאה ה-20 (שם, עמ' 76). עוד לפני שהתיישב בארץ הוא הבין ששאלת ערביי הארץ היא חשובה מאד ולכן ההתייחסות אל ערביי הארץ צריכה להיות צודקת ומכובדת. בהמשך, לאחר שלמד להכיר את הארץ ויושביה הוא כתב את ''
על קיר הברזל'' (1923) שעניינו היחס לערביי ארץ ישראל. הוא רואה בהם עם ילידי, עם חי, שמתייחס אל ארצו כאל ביתו הלאומי, שלא ימכור את הפטריוטיזם שלו ושילחם נגד מיישבים כל
עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות.כמי שהשתתף בניסוח תוכנית הלסינגפורס שעניינה שיווי זכויות לעמים שבמיעוט, גיבש ז'בוטינסקי את יחסו אל העם הילידי-החי על בסיס שני עקרונות. הראשון, גירושם של בני העם הזה הוא בלתי אפשר ובארץ ישראל תמיד יחיו שני עמים. העיקרון השני הוא שיווי זכויות. כמו כל היהודים הוא מוכן
להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי- זכויות זה ולא נעשה נסיון לגירוש או לדיכוי . את הדברים האלה הוא כתב לאחר הפרעות של 1920 -1921. אבל ז'בוטינסקי לא הסתפק בכך וגם כשנתיים לאחר מאורעות 1929הוא כתב:
אנו כולנו, כל היהודים והציונים מכל הזרמים, רוצים בטובתם של הערבים הארצישראליים. אין אנו רוצים להוציא אף ערבי אחד הן מן הגדה השמאלית והן מן הגדה הימנית של הירדן. אנו רוצים שישגשגו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. את משטרה של ארץ ישראל העברית הננו מתארים לעצמנו באופן כזה: רוב האוכלוסיה יהיה עברי, אולם שוויון זכויותיהם של כל האזרחים הערביים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם; שתי הלשונות וכל הדתות תהיינה שוות בזכויותיהן, וכל אומה תקבל זכויות רחבות של שלטון עצמי תרבותי.
למרות המאורעות במהלך שנות העשרים עמדתו של ז'בוטינסקי בעניין שיווי הזכויות לעם הפלשתינאי מתרחבת עד כדי שלטון עצמי - אוטונומיה. גם בתוכנית העשור שלו, לקראת סוף שנות השלושים, מובטחים האינטרסים של העם הזה והוא מציע שקרקעות הממלכה יוקצו בתנאים שווים לשני העמים (בילסקי בן-חור, ר.
כל יחיד הוא מלך, דביר, זמורה ביתן, 1988, עמ' 285).
רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית חרוט על דיגלה של התנועה הציונית מראשית דרכה. חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל וגם זאב ז'בוטינסקי שהיה הוגה דעות ליברלי-ודמוקרטי הניפו את הדגל הזה האמינו ושאפו שהמדינה היהודית תבטיח שוויון זכויות מלא לערביי ארץ ישראל. ז'בוטינסקי אף ציין את היותם של ערביי ארץ ישראל עם חי הנטוע על אדמתו.
תקוותם של השניים התגשמה. ההבטחה להקים מדינה יהודית ודמוקרטית קיבלה חיזוק פורמלי עם חתימתם של דוד בן גוריון, משה שרתוק, גולדה מאיר ושאר 37 חברי מועצת העם על מגילת העצמאות. אישור אקטואלי התקבל ביום פתיחת מושב הכנסת ה-18, 24.2.2009, כאשר חה''כ מיכאל איתן, היו''ר בפועל, הדגיש את מחוייבותו של העם היהודי לשמור על זכויות המיעוטים במדינתו וקרא את הקטע הרלוונטי מ''
על קיר הברזל'' של ז'בוטינסקי (
נעניק חוקה למדינת ישראל).
המחוייבות לקיים שוויון זכויות ודמוקרטיה ממשיכה להיות במקום גבוה בסדרי העדיפות של מוסדות מדינת ישראל.
מגילת העצמאות, אלטנוילנד ומדינת כל אזרחיה
