בחודש ספטמבר 1982 התרחשה במחנות הפליטים הפלסטינאיים סברה ושתילה זוועה נוראה.
כשמונה מאות בני אדם - גברים, נשים וילדים - נטבחו שם בידי לבנונים נוצרים - אנשי פלנגות - כנקמה על רצח מנהיגם.
הטבח חולל בישראל - וכן בעולם הגדול - סערת רוחות עזה ומחאות קשות.
אצבע מאשימה הופנתה כלפי צה''ל, שישב אותה עת בביירות ושלט באיזור.
בעקבות לחץ ציבורי כבד הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממלכתית (היא ''ועדת כאהן''), שתחקור האירועים ותברר אם לצה''ל חלק בפרשה.
ועדת כאהן - שמנתה שלשה חברים - קבעה שמעשי הזוועה בוצעו בידי אנשי הפלנגות הנוצריות.
הוועדה שללה אפשרות שמדינת ישראל או אלה שפעלו מטעמה – חיילים או אזרחים - נושאים באחריות ישירה לטבח.
אלא שהוועדה הטילה אחריות אישית עקיפה (אחריות שבמחדל) על כמה מפקדים בכירים בצה''ל, וכן על מספר שרים בממשלת ישראל והביאה להדחת כמה מהם מתפקידיהם.
הספר ''
צדק של פלנגות'' סוקר ומנתח את עבודתה של ועדת כאהן.
השורה התחתונה:
השופט אהרן ברק - שהיה אחד מחברי ועדת החקירה (והדומיננטי שבהם) - עשה עבודתו בוועדה תוך ניגוד אינטרסים ומשוא פנים חמור ביותר.
כתוצאה ממשוא הפנים של השופט ברק שובשה עבודת הוועדה לחלוטין, ונגרם עיוות דין ועוול קשה לאנשים שנפגעו על ידה.
התוצאה בעקבות ניגוד האינטרסים ומשוא הפנים של השופט ברק - וכמובן בעקבות השיבוש, עיוות הדין והעוול - הינה שדו''ח הוועדה, מסקנותיה והמלצותיה פסולים מכל וכל.הספר מוכיח - באופן מתימטי ממש - כי מי שנושא, מן הצד הישראלי, באחריות מוגברת וגורפת למחדל הנורא הוא היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים - פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בית המשפט העליון).
היה זה לא אחר מאשר פרופ' יצחק זמיר שהגדיר את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה כבלם פנימי של הממשלה, וכן ככלב שמירה שתפקידו לא רק לנבוח אלא גם, במקרה הצורך, לנשוך.
אלא שברגע המכריע והגורלי - ישיבת הממשלה, שבה התבקשה חוות דעתו המקצועית של אותו יצחק זמיר עצמו - הוא לא נבח ולא נשך. הוא שתק כדג.
אילו עשה פרופ' זמיר, באותה ישיבה גורלית, את המעט הנדרש והמצופה ממנו כיועץ משפטי - לא היו העניינים מגיעים להיכן שהגיעו.
ויצחק זמיר - זאת לדעת - הוא פרופסור למשפטים שמומחיותו בדיני המשפט המנהלי.
אילו אך היה יצחק זמיר מעמיד את הקברניטים על המשמעויות המשפטיות של ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים - אילו את המעט הזה עשה - לא היה קורה מה שקרה.
אבל הממשלה לא זכתה לשמוע מפיו של זמיר - אפילו לא ציוץ.
בשעת מבחן גורלית - התכופף יצחק זמיר לקשור את שרוכי נעליו.
היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר נכשל בתפקידו באופן מחפיר - על פי מבחני האחריות שהוא עצמו קבע.
ואכן, אפילו בעצם הימים שבהם ישבה ועדת כאהן על המדוכה וחקרה את האירועים, הופנו אצבעות מאשימות כלפי פרופ' יצחק זמיר ואחריותו הכוללת מתוקף מעמדו כיועץ המשפטי לממשלה.
אומר באותם ימים משה בן זאב, מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה:
''על הנורות האדומות שלא נדלקו באותה ישיבת ממשלה בעניין הגורלי של כניסת הפלנגות למחנות הפליטים, כבר דובר ועוד ידובר הרבה. כעת, בלי לחרוג ממגבלות ה''סוב יודיצה'' החלות עדיין על נושא זה, מותר לשאול מדוע בעצם מחפש השר ציפורי חיפוי מאחורי כתפיו של היועץ המשפטי לממשלה. האם אין בכוונתו לומר: הנה ישב אתנו איש המשפט והמוסר הציבורי, ואפילו אצלו לא נדלקו אותן נורות אדומות, ומה לכם כי תלינו על שרים סתם, שכל מעייניהם היו במשמעויות המדיניות והצבאיות של ההחלטות שנתקבלו?...
כך הגענו למצב שהיועץ המשפטי לממשלה יושב בישיבת הממשלה, שומע אזהרות מפי הרמטכ''ל על פלנגות שמעיניהם ניבטת תאוות הנקם והרצח, מאזין להבעת חששות מפיו של השר דוד לוי, ואינו מעמיד את השרים על כך שהתעלמות מכל הדברים האלה, אולי יש בה שמץ מאותה רשלנות או אי איכפתיות, מאותם מחדלים שהמשפט הישראלי אינו רואה כל כך בעין יפה. אם בזמן כלשהו בעתיד יהיה עליו להחליט החלטות או להמליץ המלצות בתחום סמכויותיו, האם לא יפריע לו שהוא עצמו היה נוכח במעמד כזה ובדומה לאחרים היה אדיש במקום שנתבקשה תגובה פעילה?...''.
הנחוצה האשמה ברורה ומפורשת מזו?
ויוזכר שוב: ההאשמה הנוקבת הזו באה לא מצד איזה הדיוט משפטי, אלא מצד מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה.
אלא שוועדת כאהן בחרה להתעלם כליל משאלת אחריותו של פרופ' יצחק זמיר למחדל הנורא.
אפילו עובדת קיומו של יצחק זמיר, והשתתפותו בישיבת הממשלה הגורלית ההיא - אפילו עובדה חשובה זו הועלמה מעיני הציבור.
הוועדה הקפידה לציין בדו''ח את ממלאי התפקידים השונים שנטלו חלק באותה ישיבה גורלית - אבל היועץ המשפטי לממשלה נעלם מהרשימה כלא היה.
הוועדה הבינה היטב, שאם היא ''תיגע'' באופן כלשהו ביועץ המשפטי, היא תאלץ לא רק להטיל עליו – ביחד עם אחרים - אחריות, אלא גם לתרץ מדוע אין להטיל עליו - כפי שמובהר בספר בהרחבה - את כל האחריות.
ועדת כאהן היתה חייבת להטיל אחריות על היועץ המשפטי על פי הקריטריונים הפונקציונליים שהיא עצמה קבעה.
אבל הוועדה גזרה את היועץ המשפטי החוצה מהתמונה ומילטה אותו מכל אחריות.
וכשהיועץ המשפטי איננו בתמונה - אין צורך לדון ולהתייחס לשאלת אחריותו. כמה פשוט!
ולמי מבין חברי הוועדה היה אינטרס אישי ''להבריח'' את היועץ המשפטי לממשלה ולמלטו מהסבך בלא פגע?
אין מקום לספק: האינטרס המובהק הוא של החבר הדומיננטי בוועדה ומי שניווט את מהלכיה - השופט אהרן ברק.
הקשרים האישיים ההדוקים בין פרופ' ברק לפרופ' זמיר במשך עשרות שנים - ועוד הרבה קודם ועדת החקירה - קשרים אלה הם ''מן המפורסמות''. ממש כך.
פגישה במכון שכטר, 2001.
מימין לשמאל: יצחק זמיר, אהרון ברק, אלישבע ברק, רינה זמיר.הדברים חוזרים לימי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
''דרך ארוכה הלכנו יחד מאז צעירותנו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, בה התחלנו שנינו את הקריירה האקדמית שלנו'' - יעיד הנשיא ברק בטקס פרישתו של השופט זמיר מבית המשפט העליון.
מעניין, שבתחילת הדרך בפקולטה למשפטים היה ברק במעמד אקדמי נחות מזה של זמיר:
לימים, בטקס כניסת פרופ' ברק לבית המשפט העליון, יזכיר פרופ' זמיר בהתרגשות כיצד, 15 שנים קודם לכן, כשהודיעו לאהרן ברק שדרכו בפקולטה למשפטים חסומה, השיב ברק: ''איני רוצה בתואר פרופסור. אני מוכן להיות עוזר הוראה, ובלבד שינתן לי לעסוק במחקר ובהדרכה'' (מומחים למסתרי הנפש יאבחנו מן הסתם, שבהצבת המחסום ההוא בפניו של ברק, ''הושתל'' בו אותו מנוע אדיר שנשא אותו והביאו עד המקום בו הוא נמצא היום).
מן המפורסמות גם הוא שברק פעל רבות למינויו של זמיר כשופט בית המשפט העליון (למרות שהנשיא דאז שמגר לא התלהב למנותו).
הקשרים האמיצים בין ברק וזמיר כוללים יחסים קרובים גם בין המשפחות של השניים - לרבות תקופה משותפת בחו''ל למטרות לימודים.
נוכח מערכת היחסים ההדוקה הזו - הניתן בכלל להעלות על הדעת אפשרות שהשופט ברק יישב בדינו של פרופ' זמיר ויקבע את גורלו?!
הניתן להעלות על הדעת אפשרות ששניהם יעמדו אי פעם זה מול זה?!
היתכן שהשופט ברק יראה את חברו האישי והקרוב, פרופ' זמיר, במצב של סכנה ולא ''יזרוק לו גלגל''?!
וכיצד נפתרה הבעייה הלא כבר ראינו: מישהו דאג לשלשל חבל אל היועץ המשפטי ולחלצו מהסבך בלא פגע.
אין ספק: אם אתה חבר של אהרן ברק - אתה מסודר.
הפרטים המתוארים בהרחבה בספר מגלים תמונה ברורה וחד משמעית:
הוועדה נמנעה - במכוון ומתוך משוא פנים - מלטפל בצורה כלשהי בפרופ' זמיר, תוך התעלמות מוחלטת ממה שהתחייב והתבקש מבחינה משפטית ועניינית.
הטיעונים המובאים בספר מראים בעליל, שמתוקף מעמדו ותפקידו מוטלת על היועץ המשפטי אחריות מוגברת - ואולי אף בלעדית – לכשרות ההחלטות של הממשלה שבישיבותיה הוא נוטל חלק.
שתיקתו של פרופ' זמיר נוכח ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים - שתיקתו ברגע הקריטי הזה - הכשילה את הממשלה, וכך גם נבצר ממנה לתת הוראות מתאימות ומיידיות לצבא.
הימנעות הוועדה מלגעת בצורה כלשהי ביועץ המשפטי, זועקת לשמים ומעידה - היא עצמה - שהוועדה ידעה היטב, שנגיעה כלשהי ביועץ המשפטי תחייב אותה להטיל עליו אחריות חמורה.
''שליפתו'' של היועץ המשפטי מהתמונה פערה ''חור שחור'' במציאות העובדתית והמשפטית ושיבשה לחלוטין את הליך החקירה והמסקנות של הוועדה.
פגישה במכון שכטר, 2001.
מימין לשמאל: רוברט ריפקינד, דייוויד גולינקין, יצחק זמיר, אהרון ברק.אבל חלקו העגום של פרופ' זמיר בפרשה טרם נסתיים:
בעקבות הטבח התחוללה, כאמור, סערת רוחות בישראל ובעולם, ונערכו הפגנות בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית.
ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת כדי להחליט כיצד לטפל בפרשה, וזאת - כשברקע נשמעים הדיה של הפגנה סוערת שהתנהלה בקירבת מקום.
הממשלה הנבוכה התקשתה להחליט כיצד לנהוג באשר להקמת ועדת חקירה.
ההפגנה הסוערת שהתנהלה בסמוך אך הגבירה את אובדן העצות.
עד כמה היתה גדולה המבוכה תעיד העובדה שפניית הממשלה אל נשיא בית המשפט העליון בעניין הקמת ועדת בדיקה - שאיננה ועדת חקירה - נדחתה ע''י הנשיא בנימוק שעל שולחנו מונחות עתירות לבג''צ שיורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
נעלה איפוא מכל ספק, שדיון בממשלה בשאלת הקמתה של ועדת חקירה טובל כל כולו בשאלות משפטיות שונות הכרוכות בעניין.
במצב עניינים זה – היש ספק שהממשלה אובדת העצות ממש שיוועה ליד מכוונת ומדריכה שתנחה אותה ותאיר את עיניה באשר להיבטים המשפטיים של הסוגיה?!
ובכן, מדוע זה לא נשמע קולו של היועץ המשפטי לממשלה? היכן הוא? שוב נרדם?
לא, יצחק זמיר לא נרדם.
הפעם - הוא פשוט לא הגיע לישיבה.
ומדוע הוא לא הגיע לישיבה? כוח עליון? נפל חלילה למשכב?
מה פתאום?
הסיבה פשוטה עד כאב:
יצחק זמיר, כך פורסם, לא הגיע לישיבת הממשלה כיוון שבאותו זמן ממש - נא להחזיק חזק - הוא היה בשיעור באולפן לערבית!!
יושבת לה ממשלה נבוכה ואובדת עצות, ומתקשה להחליט בעניין משפטי גורלי, והאיש האמור לייעץ לה ולהדריך אותה - משתעשע לו באותה עת ממש בשו הדא ומין הדא.
כך נוהג יועץ משפטי סביר והגון?!
יועץ משפטי סביר והגון לא היה מפקיר את הממשלה - בשום אופן ומשום סיבה - ברגע משבר שכזה.
וכשאלה הם פני הדברים, כי אז היועץ המשפטי לא נכשל בתפקידו. הוא מעל בו!
אבל אמרנו כבר: אם אתה חבר של אהרן ברק - אתה יכול להיות רגוע.
ניגוד האינטרסים של ברק כלפי זמיר לא היה ניגוד האינטרסים היחיד בפרשה האומללה הזו:
אהרן ברק היה ממש ''אפוף'' ניגודי אינטרסים מסוגים שונים - ובין היתר כלפי ראש הממשלה דאז מנחם בגין – כפי שמתואר בספר בהרחבה.
אלא שניגוד האינטרסים המובהק של ברק כלפי זמיר שיבש את עבודת הוועדה עד היסוד, והפך את כל ההליך למה שבית המשפט העליון עצמו מכנה במקרים מעין אלה: משחק מכור!
וכשהמשחק מכור, ברור מאליו שדו''ח כאהן - על מסקנותיו והמלצותיו - הוא דו''ח בטל ומבוטל ופסול מעיקרו.
יצויין:
העיתונאי תום שגב (''הארץ''), שהוא גם היסטוריון, הגיש את הספר - על כל ההאשמות החמורות הכלולות בו - לתגובתם של אהרן ברק ויצחק זמיר.
ברק וזמיר כאחד סירבו להגיב על הספר, ונימקו סירובם בכך ש:
''בעיתוי הנוכחי - כל תגובה תקבל פירוש פוליטי''.כמה שנים יעברו עד שיחלוף לו ''העיתוי הנוכחי'' ותתקבל התגובה המיוחלת?
היתכן בעצם שסירובם של ברק וזמיר להגיב להאשמות כה קשות - נעוץ למעשה בכך שאין באמתחתם תגובה? ישפוט הקורא!
והנה בשנים האחרונות, כך ידענו, חוזרת פרשת הטבח אל הכותרות:
שוחרי צדק למיניהם, בלגים ואחרים, טוענים שהדין טרם מוצה עם כמה אנשים שוועדת כאהן קבעה את אחריותם - בהם אריאל שרון, רפאל איתן ואחרים.
הניתן לסבר את אוזניהם של שוחרי הצדק הללו כי האחראי העיקרי למחדל הנורא הינו איש בשם יצחק זמיר?
צדק של פלנגות
