  
  
  
|
 |
|
||
  שיקול דעתם המפוקפק . |
|||
|
|||
הסיפור על הנוכלת מציג את הבדרנים באור מענין . באה אישה ומספרת לקהל בבכי וצער איך היא האלמנה ואם לארבע חולה בסרטן וזקוקה לטיול רפואי שיעלה 45.000$ . הקהל הישראלי הנרגש והשש לעזור מתגייס . שורה של אמנים מארגנים ערב הופעה וההכנסות תרומה לגברת הנוכלת . מפריע לי שהאומנים האלה באותה קלות דעת ובאתו העדר ביקורת חושבים גם על נושאים אחרים . נושאים חשובים באמת . עתיד מדינת ישראל . הם יכולים לספר לקהל אוהדיהם דברים משכנעים וחסרי תבונה . הם עושים את זה כי יש להם מיקרופון אך לא תבונה . | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| שיקול הדעת המפוקפק של עירן |
|||
|
|||
הסיפור על הנוכלת מדגים, לא כפי שחושב עירן - את היעדר התבונה של האמנים, אלא את חוסר הרגישות של עירן, ואת חוסר ההגיון במחשבתו. [ויש להזכיר שאנו דנים בהתנהגותו של עירן בגלל שנושא הקטע שכתב הוא התנהגותם של האמנים.] עירן מספר לנו על חבורת אמנים שהתגייסו כדי לגייס כספים עבור אלמנה אם לארבע חולת סרטן. כל מי ששומע את הסיפור עד כאן אומר: כל הכבוד לאמנים! לאחר מעשה ההתרמה מתברר שהאשה נוכלת (אם אכן גירסת הסיפור של עירן נכונה). מה שהופך את האמנים (ואת הקהל) לקורבנות של מעשה רמייה. את מי מאשים עירן? את האמנים. מה לא בסדר עם האיש הזה? איפה יש לו קצר? כמו במקרים קודמים עירן מאשים את הקורבן. ענבל בר-און אשמה בכך שעירן עלב בה. מדוע היתה צריכה להיקרא בשם בר-און. איזו חוצפה! הפלסטינים אשמים מראש בכך שאולי יאלצו לברוח מפני כוחות צה''ל אם תכניתו של עירן לנקנק את הרצועה פרוסות פרוסות תצא לפועל. אם יברחו הרי הם אשמים בכך שגירשו את עצמם! ההגיון המעוות שלעירן חוגג שעות נוספות. וזה רק צד אחד של המטבע. בצד השני יש לנו את ההדחקה של המצפון אצל עירן: מדוע חוזר אצל עירן הדפוס של האשמת הקורבן? מה משותף לכל המקרים הקודמים? משותף הסירוב של עירן לקבל אחריות אישית למימד הקרימינלי של המעשים להם הוא מטיף (הגירוש, החיסול, הניקנוק, ההפלייה). והסירוב להכיר במשא האחריות האישית למעשים להם הוא מטיף בפומבי, מאפשר לעירן להמשיך ולחזור על הדברים שוב ושוב במין קיבעון. והאובססיביות של החזרה על הדברים מעידה על פחד אמיתי מהאפשרות שההכרה סוף-סוף תנצח במרדף הבלתי אפשרי הזה של המצפון של עירן בעקבות עירן האיש. הרי עירן נשמע מיום ליום יותר בלחץ ובמתח, ולחימתו על נחיצות הגירוש והילודה, והכחשתו את הכיבוש, נעשים נואשים מיום ליום. כאילו שהוא מפחד לשבת רגע בשקט, - פן חס וחלילה המחשבה על קורבן זה או אחר תשיגנו. הרי דין אחד לכל הקורבנות של מעשי תועבה. האמנים המרומים, הקהל המרומה, והתושבים הפלסטינים לאחר גירוש אכזרי. ולכן עירן חייב להפוך את המשוואה על פיה. אם יצליח להדביק לאמנים המרומים תווית של קלות דעת וטפשות, הרי ניתן יהיה לפי אותו הגיון להטיל את האחריות המוסרית לטרנספר של התושבי הפלסטינים על המגורשים עצמם. זה העולם ההפוך - עולם האי-מוסר - בו אריה עירן מרגיש בבית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שיקול הדעת המפוקפק של ע. |
|||
|
|||
הסיפור על הנוכלת מדגים, לא כפי שחושב יוסלה - את חוסר הרגישות של עירן , אלא את היעדר התבונה של יוסלה, ואת חוסר ההגיון במחשבתו. [ויש להזכיר בלה בלה בלה.] יוסלה מספר לנו כל הזמן על עירן כשהוא בכלל לא מכיר אותו! אבל אם יוסלה לא מבין שהאשה נוכלת (אם אכן גירסת הסיפור של יוסלה נכונה) ושהיא רימתה את האמנים (ואת הקהל) במעשה הרמייה שלה. את מי מאשים יוסלה? את עירן. מה לא בסדר עם האיש הזה? איפה יש לו קצר? כמו במקרים קודמים יוסלה מאשים את המאשים ומגן על התוקפן והרמאי. לענייננו ה''אשה הנוכלת'' הם הפלסטינים שמגייסים לצידם את ה''אומנים'' שהם השמאלנים הקיצונים קצוצי השכל ומוארכי הלשון והם מנסים לעבוד על ''הקהל'' שהוא עם ישראל חי, ימין, ימין - מרכז וקצת שמאל ציוני מתון. הבעיה במציאות חיינו היא שה''אומנים'' הלו הם השמאלנים קיצרי הצואר חלקם מולכים שולל באמת ע''י ה''אשה הנוכלת'' אבל חלקם מפקירים את עצמם לתענוגות הנוכלים מתוך ידיעה ברורה שהפלסטינים משקרים ומציגית תמונת שולל מעוותת על עצמם ועל מטרותיהם בסכסוך. בסופו של יום ''האשה הנוכלת'' תימצא אשמה ותינגף בפני ''כוחות צה''ל'' שהם כוחות אכיפת החוק. אם תכניתו של יוסלה לנקנק את הציונים שלבים שלבים תצא לפועל. אפילו יוסלה יצטרך ללמוד לשחות כדי לברוח מפני הנוכלים הערבים ובכך הרי שתהיה אמת בטענה שהם אשמים בכך שגירשו את עצמם! ההגיון המעוות של יוסלה חוגג שעות נוספות. וזה רק צד אחד של המטבע. בצד השני יש לנו את ההדחקה של המצפון אצל יוסלה: מדוע חוזר אצל יוסלה הדפוס של האשמת עירן? מה משותף לכל המקרים הקודמים? משותף הסירוב של יוסלה לקבל אחריות אישית למימד הקרימינלי של המעשים להם הוא מטיף (הגירוש, החיסול, הניקנוק, ההפלייה). והסירוב להכיר במשא האחריות האישית למעשים להם הוא מטיף בפומבי, מאפשר ליוסלה להמשיך ולחזור על הדברים שוב ושוב במין קיבעון, גם שעניינים אלה אינם נושא הדיון. והאובססיביות של החזרה על הדברים מעידה על פחד אמיתי מהאפשרות שההכרה סוף-סוף תנצח במרדף הבלתי אפשרי הזה של המצפון של יוסלה בעקבות יוסלה האיש. הרי יוסלה נשמע מיום ליום יותר בלחץ ובמתח, ולחימתו על נחיצות הגירוש והילודה, והדגשת מנטרת הכיבוש, נעשים נואשים מיום ליום. כאילו שהוא מפחד לשבת רגע בשקט, - פן חס וחלילה המחשבה על קורבן זה או אחר תשיגנו. הרי דין אחד לכל הקורבנות של מעשי תועבה. השמאלנים המרומים, העם הקהל המרומים, והמתנחלים לאחר גירוש אכזרי. ולכן יוסלה חייב להפוך את המשוואה על פיה. אם יצליח להדביק לשמאלנים המרומים תווית של קלות דעת וטפשות, הרי ניתן יהיה לפי אותו הגיון להטיל את האחריות המוסרית לטרנספר של התושבים הפלסטינים על המגורשים עצמם, כמו שיוסלה הטיל זאת על מגורשי קטיף. זה העולם ההפוך - עולם האי-מוסר - בו יוסלה מרגיש בבית. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי