  
  
  
|
 |
|
||
  הצבת נידבכים מחדש |
|||
|
|||
הערתי בשולי מאמרו של ספירו רלוונטית למה שהתרחש כאן. לעיתים יש דיאלוג - הכותבת ענבל בר און החלה עימי דיאלוג כזה, אלא שמייד בעקבות זאת החלה פריעה כלפי המאמר וכותבו, שנועדה לשבש דיאלוג. מסימני הפריעה הם הברבריות הגלוייה והפחות גלוייה, האופי המכניסטי, דמוי הרובוט בעל הסב רוטינות המעטות, של הבאת הדברים, האופי הלא אנושי והמשובש, המנוגד להגיון, של הדברים, טון של טרונייה או נאצה כבדה, הניסיון ''לקפל את הכותב'' סביב לעצמו במקום לקדם דיאלוג: לעיתים ניזהרים לא להגזים, כאשר מניחים שלאינטלקטואל המותקף יש קשרים בחו''ל או מעמד בישראל, ולעיתים מבזים את האינטלקטואל באופן קשה, תופעה שאינה מקובלת במדינות תרבות. זהו אקט משבש שנועד ליצור אנרכייה, והוא עתיק כמו שהשמאניזם הקדום הוא עתיק. דיון 4288 כלפי כל מחשבה וגישה מקדמת נוצרת גם קאונטר-ראקצייה. האויב הגדול של הפרקסיס הפוליטי המהפכני הם תהליכים של הטלת אקלקטיקה (תפזורתיות), פרור אקט האירגון המתקדם. אנו ניתקלים אז בהתנגדות של מלל מפורר, תכופות כשהמיסוך הזה מסתייע בחפיפה חלקית לעמדותינו. הדבר מטיל אנטרופייה, כאוס, מביא גם לקריסת הנחישות המחשבתית, לביטול צלילותה ובהירותה של הפעולה המחוקקת (במובן הקנטיאני - אקט האוטונומיה של הרצון הבונה). סיבת הדבר היא בין היתר שממסדים מנסים להנציח את ההגמונייה באמצעות הטלת מורא, והדבר משתקף ביצירת מעין ערבול וקריסה ואנטרופייה פנימית. יש המתייצבים דווקא ברגע כזה, ומציבים מחדש נידבכים באופן צלול, העוקף את כל גרעיני הסירבול והפילים הלבנים שתוקעים לך. כזה היה מאמרו של לנין מ-1905 ''מה לעשות'', וכזה (מבחינת המהות) הוא גם מאמרך הנוכחי. אני מזדהה עם כל דבריך, אשר לגישת מר ברעם במאמרו המסויים, אף אני בטאתי את התנגדותי בהודעה בשולי אותו המאמר (שלא פורסמה, אולי בדין היא ניתפסה כבעלת נימה חריפה מעט). | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי