|
נכון מאוד, אלא שבגלל שאין ''פיתרון'' הרי שהעניין נדון לארוזייה מתמדת, שפירושו שהרחם (uterus) הוא זה שיינצח לטווח הרחוק, כפי שההיסטוריה חוזרת ומוכיחה, לשיטתי. זוהי גם הטרגדייה של הסכסוך האמור, שכן אינו לאומי אלא דתי במהותו ובעל נטיות אטאביסטיות.
אני משער שהאיסלאם בחלקו יסכים להכיר ביהודים דתיים כסוג של ד'הימי לאחר שישליט עצמו בכוח החרב, אולם ברי לך שפיתרון זה אינו אוצר בתוכו חילונים וסתם אחרים בעלי אוריינטציה מערבית שמבקשים לגור באופן שאינו דתי, ומכאן חוסר המוצא שבאפשרות המדינה הדו-דתית (ואני בכוונה משתמש במינוח זה).
לדאבוני נראה ש'אלטנוי-הייד לייט' [1] הולך ומתגלה כפיתרון הזמני והיחידי שיוכל לאפשר קיום יהודי ריבוני עם המחיר המוסרי הכרוך בכך, שכן גם אם תהיה התערבות בינלאומית בסיכסוך (ואני מטיל בכך ספק רב על רקע הניסיון המצטבר מתוך אירועי עיראק, קוסובו ואפגניסטן), הדבר לא יעזור אלא לכל היותר ישקיט את הבעייה. רוצה לומר: נראה כי חלומו הציוני של הבלוגר הרצל יכול להתקיים באזור המזה''ת בתוך בועה בלבד, כשהוא מוקף בשלמת בטון ומלט של חומה מעופרת יצוקה – שאינו אלא קיום חוצני מיוחצן, אם תרצה.
-------------------------------------------
[1] אלטנוי-הייד לייט = ישראל נסוגה משטחי יו''ש ברובם המכריע ומפרקת התיישבויות במקום; צה''ל בחלקו נשאר בכל זאת גם בעברה המזרחי של הגדר, כדי להבטיח שעפ''מ לא יגיע אל מרכז הארץ; מדינה פלסטינאית – יוק, להוציא שטחי A. אין שום סיפוח בשום מצב. |
אלטנוי-הייד לייט
