|
אני קורא הרבה ספרי היסטוריה בנושאים מגוונים ומגמה ''רביזיוניסטית'' היא לא בהכרח מגמתית. כל היסטוריה שנכתבת מיד לאחר הארועים עצמם נוטה לשקף ''מיתוסים'' לאומיים ואחרים ולכלול אי-דיוקים רבים. פרספקטיבה של זמן, ארכיבים שנפתחו מאפשרים מחקר חדשני ויותר מדויק. אגב research זה -re-search, כלומר לחפש מחדש. כמובן שבין ההיסטוריונים ה''ישנים'' וה''חדשים'' ישנם חוקרים עם אג'נדה. אך אתה צריך לבחון את מחקרם על בסיס מדעי --שימוש נכון במקורות, שיטות מחקר אובייקטביות, וכו'.לא כל אלה שמציגים שאלות לגבי תיזות היסטוריות הקשורות להקמת מדינת ישראל הם בהכרח ''פוסט ציונים'' -- והמושג עצמו לא ברור -- ויש הבדל עצום בין,נאמר, תום שגב ואילן פפה. והאם המחקרים שערך בני מוריס על הפליטים הם ''כשרים'' כעת כאשר הוא שינה את הטון הפוליטי שלו? יהודה באואר טוען שמספר היהודים שנרצחו בשואה קטן יותר מ-6 מיליון. האם הוא משחק לידי מכחישי השואה כשהוא מפרסם את זה? עוד פעם לגבי הנושא?: 1.קשה לבוא עם מספר מדוייק של ה''לוחמים'' -- לא ''חיילים'' -- בשני הצדדים ב-1947-49, כאשר בצד העברי הקו המבדיל בין ה''עורף'' וה''חזית'' לא היה ברור, נקודה שהיא תקפה לגבי מלחמות גרילה בכלל. 2.והטענה שהמנהיגות המדינית והצבאית הצליחה ליצור מצבים שבו הכוחות העבריים נהנו מיתרון כמותי בקרבות מכריעים לא נראית לי דימיונית או מגמתית אלא סבירה ומוכיחה את העליונות הצבאית ברמה הטאקטית והאיסטראטגית של הלוחמים הישראלים.ובכלל ניצחון במלחמה הוא תוצאה של היכולת לגבש איסטראטגייה שמשלבת כמות ואיכות, ויתרונות מדיניים, כלכליים, תרבותיים וצבאיים, קרבות דיפלומאטיים וקרבות צבאיים. זה מסביר מדוע, למשל, הישוב העיברי הצליח ל''הביס'' את האימפרייה הבריטית ברמה האיסראטגית כאשר גרם לנטישתם את א''י וקבלת תוכנית החלוקה. |
ידידי הדוקטור, אתה אומר למעשה במלים אחרות את מה שאני אומר
