|
שיילוק ושיקספיר
ב''עסקת'' ההלוואה ששילוק רוקם, כלל אין מדובר בתאוות בצע ולא מדובר בריבית, אלא בתאוות דמים ונקם. שיילוק אינו תובע כסף, אלא ליטרת בשר מאיזור ליבו של הלווה. כוונתו של שיילוק מוסברת היטב: נקמת דמים, על שעושים בחברה ההיא דהומניזצייה שלו (''וכי אם ידקרוני, לא אכאב''?). בכך דומה שיילוק לדמויות אחרות השואפות נקם עקב תחושת עוול שנגרם להם, ונגררות לסאוב ולרשע צפיד ונוקשה, כגון הגיבן המרושע ריצ`רד השלישי (''הטבע קיפד אותי ומעל בי, בהפכו אותי לגיבן, ועל כן אנקום בכול האנשים השאננים הרווים עונג בחייהם'').
שייקספיר לא היה אנטישמי, אלא מתבונן חד עין המזהה דפוסים ומאפיינים התנהגותיים ותרבותיים שונים באופן מדהים, ומביא אותם לידיעת הקהל. כך, למרות מקבט, אין הוא אנטי סקוטי, למרות דמון איש אתונה, המיזנטרופ, אין הוא אנטי יווני, ולמרות שיילוק, אין הוא אנטי שמי. עסקת הדמים שרוקם שיילוק (עקירת הבשר ורצח, באם לא יוחזר לו החוב בדיוק במועד הנקוב), מהווה גישה המצפה שאדם אחר יעשה טעות קטנה שבקטנות, ימעד לשנייה מעידה קלה ביותר, בשביל לגבות ממנו מחיר ענק. זוהי גישה המנוגדת לכל מה שאנושי ומהווה תפקוד מוחי גבוה, שכן הפעולה האנושית הגבוהה, טיבה שהיא מתקנת את עצמה ולומדת מטעויות. הגישה שאומרת: שגיאה קטנה אחת וגמרת - היא גישה שאינה רואה בפעולה האנושית רצף של פעולות ולימוד מהם, אלא רואה בפעולה האנושית משהו בדיד ודיכוטומי: רק כך או כך, שחור או לבן.
אכן, כך גם מאפיין קפקא בסיפורו ''הרופא הכפרי'' את הלוגיקה של סביבת עריצות ורשע: ''עשית טעות קטנה אחת, ושוב אין לדבר תקנה עולמית''. משהוא מהגישה הזאת קיים בכבישי ישראל, שניתן להגדירם כ''כבישים זועמים'': מספיק שאינך מבחין בתמרור קטן המראה לך שכאן עליך לפנות (ותמרורי הכביש המבולבלים בישראל היא פרשה לכשעצמה), ועליך לנסוע עשרות קילומטרים עד שתוכל לעשות סיבוב פרסה, או לפנות אחורה בדרך אחרת. נוקשות חסרת אנושיות זאת כלל אינה קיימת בכבישי המערב: באנגליה למשל, כל כמה קילומטר יש מעין ככר קטנה, roundabout . גם בנתיבים עירוניים אין לאורך קילומטרים פניית U (כביכול, למען זרימת התנועה, אך זוהי נוקשות צפידה המותזת בצדקתנות כמו-עניינית, שהרי פניית U אפשרית תתבצע ממילא בנקודה בה יש פנייה שמאלה; וכן, רובם של נתיבים אלה פקוקים ממילא, תוצר אי השקעת מיסינו בתשתיות התעבורה, ומה שיבוש כבר יצמח כאן מכמה שברירי שניה נוספים?). למותר לציין כי באף נתיב עירוני באירופה או בארה''ב לא פגשתי תופעה דומה.
אך נשוב לשייקספיר: למעשה, מראה כאן המחזאי הגדול גם את הכשל של גישת עין-תחת-עין הצרה: ''הוצאת לי עין אחת, ואני אוציא לך שני עיניים''. סופו של שיילוק, שאין הוא יכול לבצע את זממו, שכן אם ישפוך דם, הוא צפוי להוצאה להורג תחת החוק. עצם עיסקת הדמים הזאת, מציגה אותו כמוקצה ובן-מוות בעיני חוק המדינה, המתנגד לשפיכת דם תחת הסדר הטוב האזרחי. שייקספיר אינו אנטישמי כאמור, וכך, בתו בעלת המידות של שיילוק נישאת לאציל נוצרי ומתנצרת, וכל רכושו של שיילוק, שמוצא מחוץ לחוק, עובר אליה מתוך בחירתו (אל דאגה: היא אוהבת את אביה ותדאג לו כל ימיו). אם תרצו, זהו מחזה בעל מסר נוצרי, המראה את עדיפותו של עקרון הרחמים והסליחה לחוטאים הנוצרי, על חוק עין תחת עין היהודי. כל הצופה במחזה, דמותו של שיילוק מצטיירת בעליל כדמות מעוררת רחמים וחמלה אמיתית, פתטית, אף אם שלמה עם עצמה, כמעין דינוזאור הדוגל בעקרונות עתיקים שאינם מותאמים לסביבה דינמית וצומחת, - סביבה בה יש מקום גבוה לעקרון האהבה (תחת עקרון השנאה והנקם), לחן, למידות טובות, ולדינמיקה כלכלית. מעין אינדיאני נוקשה שהולך עד הסוף עם עקרונות נוקשים ועתיקים המביאים אותו לאבסורדים צורמים. לבסוף שיילוק אמנם זוכה לחמלה. |
שייקספיר ושיילוק
