| אז הפרוייקט הציוני או הישראלי הופך להיות הגדרת מימדים ואופרציות כיצד להפוך את ישראל לנורמאלית, תוססת, למדינת תרבות מתקדמת, יעילה, מעוטת בירוקרטיה, שחיתות, ומרובת נתיבים לחיים ראויים (במקום פקוקה על ידי בעלי חזקה ואינטרסים מונופוליסטיים בכל שטחי החיים) אולי שוב תוך שיבה לחזונו הליברלי של הרצל, שננטש על ידי גישות אוטוריטאריות ושואפות הומוגניות ואחידות שהתעצמו בישראל. אולי מוטב לעסוק ב''איך'' במקום ב''מה'' (הגדרת מהות או זהות).
ככל שבקיום ניפרשים יותר נתיבי עשייה, פחות פיקוקים וחסימות, יותר אפשרויות לתפעול אוטונומיה אישית (במקום קבלת מרות של בעלי חזקה בתחומי דת וחברה), יותר שאיפה ליעילות ויצרנות, כך המגמה לכפות מהות אחת, רגרסיבית, מגבילה (דת למשל או כל תוכן מהותני אחר) כשבצידה המשלים ההתפרקות, התפזורתיות, החפיפניקיות והנהנתנתנות המסוממת - בצד הפקת שממונן של צעירים מושחתים (רובם שייכים לשכבה אליה מוזרמים משאבי המדינה) במעשי אלימות ופרע - כך המגמות הללו מתפוגגות.
זוהי דת היצרנות והיעילות, אם תרצה, מעין וריאציה מושכלת של דת העבודה מראשית הציונות. העשייה המושכלת סוחפת ומפוגגת מגמות רגרסיביות. האדם הוא מה שהוא מייצר, ואין להעניק לו מהות אקסוגנית הניכפית על ידי בעלי סמכות. |