|
היתה התפרצות שנאה משני הצדדים, שנאה שדגרו עליה זמן רב. הדבר אינו חדש, כבר בימי החסידים והליטאים אחזו היהודים זה בגרונו של זה תוך הלשנה לשלטונות. המסורת של ''להוריד את הביצים'' למי שלא חביב עליך, המסורת של הפתוות המשניאות, מקורה עוד בימי ישוע, כאשר צלבו את האומלל הזה, ואפילו שאול התרסי, זה שעבר לנצרות מאוחר יותר וידוע בשמו פול (או פאולוס) סייע בזמנו לרציחתו של המרטיר הנוצרי הראשון, הוא סנט סטפן, נוצרי (יהודי כמובן) שכל פשעו היה שסייע לקשישים במצוקה. בגישתם של אנשי הפלמ''ח אז יש כמובן משהו מנהמת הלב של ''סרסנוך יא מוחמד'' של חיים חפר, שוב, אותו סגנון בוטה של להוריד את הביצים לשנוא עליך. דבר זה התבטא מאוחר יותר בנאקבה כמובן, בניצוחו של הזקן - טבח לוד, טבח טנטורה ומעשי טבח נירחבים נוספים בכל רחבי פלשתין.
היו כמובן אנשים בעלי גישה רחבה יותר - אלתרמן למשל שכתב את ''על זאת'' בעקבות טבח לוד, יצחק שדה שהיטב חש שלא הכל היה תקין ברצח אנשים הקופצים לים מאנייה בוערת, דבר האסור על פי כל האמנות הבינלאומיות והמשפט הימי. משונה לי, שנוכח מעשי הטבח בעזה ולבנון, נוכח כל מעשי התעוב, יש המנסים להציג את אנשי הפלמ''ח כטלית שכולה תכלת. טוהר הנשק הינו מיתוס שקרי בעליל. נשאלת רק השאלה האם הבוטות הזאת, ההתנהלות שהינה חסרת היסוס, כן, גם ברצחנותה (''אם צריך...) ברגע מסויים, היתה הכרחית לאומה הנמצאת ברגעים קריטיים, ערב עצמאותה. נחרצות הינה הכרחית לעיתים ברגעי מפתח, על כך אין חולק, כולל רציחות פוליטיות למטרת הטלת אימה. שם המשחק היה השליטה על ההגמוניה הפוליטית, ויותר מכך, איזו תרבות חברתית פוליטית תהיה כך. בקרב השמאל או הציונות המרכזית, היו רבים שחשו חנק ותעוקה נוכח המגמות הלאומניות הצרות, לעיתים הגובלות בפשיזם קנאי ודורסני של הימין (חשבו על ''מיומנו של פאשיסטן'' של אבא אחימאיר). לאה גולדברג בזכרונותיה כאשה המעוגנת בתרבות העולמית, בספרות העולמית, מדברת על ''המיליציות השחורות או הרוח השחורה'' או משהו בדומה ועל קנאותן מצרת הרוח, שנאתם לפלורליזם של התרבות העולמית. היה מדובר במאבק תרבותי על צביונה של המדינה בדרך - קנאות לאומנית השונאת בצדקתנות את התרבות העולמית (ואגב, ז'בוטינסקי היה ההפך מכך, איש מעוגן בתרבות העולמית, רחב רוח, למרבה האבסורד, אך שהיכשיר גם את הקנאות המצרה דווקא משום כך) ועל האמוציות המתלוות לכך.
ואגב, בן גוריון עם כל זכויותיו ומפעליו הרבים, היה מנהיג אוטוריטארי מהמדרגה הראשונה, קנאי, שהישליט כאן מנגנוני חושך למיניהם, את איסר הקטן, הממשל הצבאי, וכמובן את הנאקבה, שהינה בכייה לדורות. כספקולצייה היסטורית, הרי מעניין לשאול אם בגין, שדבר בתקופת הממשל הצבאי על השבת עקורי איקרית וברעם, היה מחולל את הנאקבה באותה קנאות מאיינת כבן גוריון. בן גוריון יצר פוליטיזצייה אינדוקטרינארית מיותרת, קיטוב, אוירה פוליטית עכורה, פוליטיזצייה ובירוקרטיזצייה של ההוויה הישראלית, ויש מקום לשאלה, מה אם הדברים היו מתנהלים אחרת, האם כיום לא היינו במקום אחר לגמרי, אילו היתה קיימת כאן רוח הנאורות ברוח הרצל ואולי חיים וויצמן. |
מה שברור, אניני נפש לא היו שם.
