|
נהגתי לקנות בגדים במפעל בקבוץ צרעה. ואז, כאשר נחתמו הסכמי החורבן באוסלו, קבלתי, כחברת ''מועדון הקונות'', נייר חגיגי ועליו שיר לכבוד ה''שלום'', שהביאה לנו שלישית פרס נובל לשלום תכנית השלבים הערבית לחיסול ישראל.
הגבתי במכתב חריף. ואז התברר לי גם שקבוץ צרעה הוא נושא דגל המלחמה לפתיחת חנויות הקבוצים בשבת (הם תמיד מעל החוק), ואז הודעתי להם חגיגית שאני מבטלת את חברותי ויותר לא אקנה אצלם.
לצערי, אנשי מגזרנו מקיימים חתונות בקבוץ צרעה. אסור לתת לאנשים האלה פרנסה. הם רודפינו!
נהגנו לנפוש בקבוץ גינוסר, על שפת ים כנרת. לאחר חורבן קטיף, אמרתי לבעלי - לא עוד! קבוצניקים התנדבו להחריב את הישוב היהודי בארץ ישראל, ואנחנו ניתן להם פרנסה בחממות המוגנות שלהם? לא ניתן.
יש בידי מכתב שכתבתי (אז במכונת כתיבה), מימי תחילת ההתיישבות ביש''ע. היה זה בעקבות ביטול משחק כדורגל ידידותי שעמד להתקיים בין קבוץ מעלה החמישה לבין קבוצת קרית-ארבע. הם לא משחקים עם ''מתנחלים''.
הרדיפה הזו נמשכת כמעט ארבעים שנה. ואלה רק גילויים קטנים. במשך שנים הם הקפיאו את ההתישבות ביש''ע. במשך שנים הם עשו הכל, הכל, הכל, כדי שמבלי לב ארץ ישראל, נשמת אפנו, יהפכו לשדות מוות, שכול ויתמות. והם עדיין על הסוס. והעם הנטבח הזה, נושא וסובל אותם, את תמצית הרוע, בשתיקת הכבשים.
ואנחנו, השפויים, לא נשכח ולא נסלח! לא נשכח ולא נסלח! גם ילדינו ונכדינו, לא ישכחו ולא יסלחו על אילוצם לאכול את פירות התרעלה, דור לאחר דור. מאז תחילת ההתישבות היהודית בארץ ישראל הם מתעללים בעם היהודי.
בדיוק כמו הערבים שגילו שניתן להפריח את ארץ ישראל, כך גם השמאל ה''ציוני'', שהגיע לכאן, דחק באלימותו את הישוב הדתי שהחל בבניה וניכס לעצמו את בנין הארץ.
השמאל הוא אסון איום ונורא. |
אני דווקא לא בדקתי
