|
אבל הגברת מתנגדת לגישה סוציאליסטית. להלן: בעד מדינת רווחה | |||
|
|||
יש הטוענים שישראל היא מדינה ענייה מדי כדי להנהיג מדינת רווחה מכל סוג שהוא. כאן נדון בטענה זאת. ניבחן טענה זו בפרוט, על כל רכיביה 1) ראשית, ישראל כלל אינה מדינה ענייה. הת.מ.ג. (התוצר) הממוצע לנפש בה היה בשנת 2005 בסביבות 23 אלף דולר לשנה. זוהי רמת חיים והכנסה מערבית, הניבדלת באופן חד מזו של מדינות עניות, כגון מדינות העולם השלישי – בהן התוצר הממוצע לנפש הוא בסדרי גודל של 1000 דולר או פחות לשנה, דהיינו בסביבות 5% מהתוצר לנפש הישראלי או פחות. במדינת תרבות בת הסטוריה חברתית וכלכלית רבת שנים כבריטניה (ולא מדינה צעירה כישראל) התוצר הממוצע לנפש הוא בסביבות 29 אלף דולר לשנה - ובארצות סקנדינביה העשירות מאד – בסביבות 36 אלף דולר לשנה. דהיינו העשירות שבמדינות עולות על ישראל רק ב-26-56 אחוזים (פי אחד ורבע או אחד וחצי יותר) בעוד ישראל עולה על המדינות הנחשבות עניות בסדרי גודל של פי 20 ויותר. שעל כן, ישראל כלל אינה ארץ ענייה לפי כל קנה מידה. אף אם נקזז את התוצר לנפש בכוח הקנייה של המטבע - ובישראל רמת המחירים למוצרי צריכה בסיסיים כגון מזון – עולה בממוצע פי 1.5 או פי 2 על רמת המחירים במערב (ראה למשל מדד הביג-מאק של מקדונלד), הרי עדיין הערך המקוזז הוא בסביבות 19 אלף דולר בשנה, ארץ אמידה, הגם שלא מהעשירות ביותר. 2) שנית, עושר ועוני אינם עובדות טבע הכרחיות. כמות הנכסים במשק אינה קבועה, אלא עשוייה לצמוח, או לפחות. עושר מייצרים וגם עוני והתכווצות כלכלית עשויים לנבוע מהתכווצות יצור המשאבים במשק. וכאן, בנושא של ''יצור'' עושר חברתי, יש חשיבות רבה למדינת רווחה. שהרי מה היא בעקרון מדינת רווחה, אם לא בעקר טיפוח האדם כך שימצה ויביא לביטוי את משאביו האישיים ואת הפוטנציאל שלו, יוציאם מן הכוח אל הפועל, במקום שישארו לא מתופעלים ויתנוונו? אמנם כן, מדינת רווחה היא גם צדק חברתי, חלוקה מחדש של ההכנסות, דאגה לזקנים וחסרי ישע וכיוצא בזה. אלא שהמושג של צדק חברתי מניח בעקרו את טיפוח האדם וסגוליותו, תחת לנטשו לדעיכה, עליבות, וחיים מרודים שעיקרם הוא השקעת זמן ענקית למצוא משאבי קיום בסיסיים, פת לחם למשל, למען המשך הקיום. 3) וכך, מדובר בטיפוח הפוטנציאל האנושי, דבר המניח ביסודו ראיית האדם כזכאי לקיום ראוי, דבר הנמשך אף בימי הזקנה וחוסר האונים, כאשר בשנים המעצבות של האדם, משמעותו של קיום ראוי היא לאפשר מיצוי הפוטנציאל שלו, תחת סביבה מסוככת ומשקיעה – שבה כאמור אין הוא נידרש באופן חלופי להשקיע את כל זמנו בצרכי קיום בסיסיים, תחת לפתח את יכולותיו. 4) מכאן, שמדינת רווחה, מביאה כמעט בהכרח לטיפוח יכולותיו של האדם, דהיינו למיצוי המשאב האנושי. כללית איפוא, מדינת רווחה עשוייה להביא להגדלת משאבי האנוש הנימצאים בחברה נתונה, ולכן לייצור עושר. יוצא, שדווקא מדינה החפצה בהתרחבות כלכלית, חייבת להשקיע משאבים בקיום מדינת רווחה, דבר המחייב מידה מסויימת של חלוקת הנכסים החברתיים והעושר החברתי. 5) אלא שישראל היא בעייתית מבחינה זאת, שבעוד שאינה כלל מדינה ענייה על פי כל שיפוט סביר, כפי שראינו בסעיף 1, הרי שקיים בה הפער הגדול ביותר בעולם בין העשירון העליון לשאר העשירונים. אחוז גבוה, אולי 70 אחוז או יותר מאוכלוסיית ישראל, חיים איפוא בתנאי קיום לא ראויים, ואינם מגיעים למיצוי יכולותיהם. וכך, שיעור כוח האדם הלא מיקצועי בישראל הוא גבוה ביותר, וגם פיריון העבודה בישראל (שהינו פונקציה בין היתר של מיומנות מקצועית – פרט לגורמי יעול בתהליך היצור עצמו) נופל בשליש מרוב ארצות המערב. כך איפוא, מתחייבת בישראל ביתר שאת חלוקה מחדש של העושר, אם ישראל חפצה בצמיחה ברת קיימא (ראינו למשל ברבעון האחרון גידול שלילי בתוצר חרף התחזיות האופטימיות, דבר המעיד על כך שהגידול הזה היה תלוי במידה רבה בערבויות האמריקניות לגיוס אשראי מצד ישראל בחו''ל, והצפת המשק הישראלי במטבע זר, יותר מהתרחבות היצור בר הקיימא בישראל). 6. לסיכום: על כן, אף שלפי ניראות הדברים, ישראל הינה מדינה עשירה למדי, קיימת בה אנומליה של חלוקת הנכסים והעושר החברתי, דהיינו מאפייני עוני מובהקים בתוך העושר הזה (כאשר 20% מאוכלוסייתה מוגדרים כעניים) הבולמים את התפתחות כלכלתה. וכך, דווקא אם קיימים בה מאפייני עוני, מתחייבת ביתר שאת חלוקה מחדש של הנכסים החברתיים, למטרת קיום מדינת רווחה – העשוייה, כפי שראינו, לייצר עושר וצמיחה באמצעות ניצול טוב יותר של משאבי אנוש. המשאבים לקיומה של מדינת הרווחה הזאת מרובים, ונעוצים בעובדה שישראל היא ככלל מדינה עשירה למדי אף שיש בה עיי עוני ומאפייני עוני, והעושר הזה יביא לצמיחה טובה יותר (על ידי מיצוי משאבי אנוש) באמצעות יצירת מדינת רווחה משמעותית יותר, על ידי חלוקה מחדש של העושר. | |||
_new_ |
מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |