|
אולם סביר שעל בסיס תחושות דתיות טבעיות אלה, פתחו אנשים מוכשרים, חלקם גאונים בעלי תחושת שליחות שחפצו להדריך, וחלקם האחר שרלטנים שרצו הרבה טובין לעצמם, מקורביהם ושיבטיהם - פיתחו מסכתות וסיפורים מובנים ומפורטים מאד על האל, דרכו בהיסטוריה וכמובן הדרכתו. ביהדות הפכה חלק מהדתיות עם פחות העוצמה והשליטה של בני יהודה, במידה לא מועטה, לאוסף של טקסים אובסיסיביים-קומפולסיביים, כגון נישק מזוזות או הנחת תפילין, או מילמולי תפילות חסרי כל משמעות פנימית. הפילפול, בו מצאו אנשים מוכשרים עניין להתעסק בו, הפך לתורה שבע''פ, מסכתות כמו משפטיות, על דקויתיהם והסתעפויותיהם, המקנים גם כוח רב לכוהני קודש, שכן רק הם הישקיעו מספיק מזמנם, לתת ''הדרכה'' תקינה תוך הכרת סבך הפילפולים הזה.
הנצרות מאידך, מדגישה את יסוד האוטונומייה האישית, האהבה האין סופית והאמונה שבלב ברוח הנביאים המאוחרים (''מה חפץ לה' בתפילות וזבחים''), כתחליף לפורמליסטיקה מאובנת. ואילו מוחמד, הנביא האחרון הוא למעשה רפורמטור שבא לתקן לכאורה את מה שלא צלח ביהדות ובנצרות, תוך דגש רב על לוחמה בחמס ובשחיתות, וניסיון ממוקד ''לייצר'' אנשים ישרי דרך והגונים. |
התחושה של קיום אלוהות קיימת בהרבה אנשים מפותחים
