|
גם אם נניח לרגע לתפיסות אידיאולוגיות דוגמת זכותנו על הארץ הזו, דומה שאנחנו עדיין חלוקים בשאלת התנאים ההכרחיים אשר יבטיחו את עצם קיומה של מדינת ישראל ובטחונה, כלשונך.
ואני תוהה: האם אירועי החודשים האחרונים, החל בעקירה וכלה במלחמה בלבנון, לא הוכיחו לכולנו שמסירת שטחי ארץ, מתן אפשרות לאויב להתחמש והכרה בלגטימיות שלו אינם מובילים לאותה ''מציאות אוטופית'' שתאפשר ולו ''דו-קיום בשלום'' אלא להיפך?... האם אי פעם, בעברנו כמדינה, חשנו כל כך חסרי ביטחון (תרתי), חסרי כוח הרתעה ופגיעים, כמדינה וכפרטים, כפי שאנחנו חשים לאחרונה?
לתפיסתי, הפכה התחושה שקיומנו כאן אינו מובן מאליו להכרה, לוודאות. נחשפנו בכניעתנו, בהיותנו לחיצים עד כדי וויתור ובריחה כשאנחנו מפקירים את ביטחוננו לחסדיהם של ארגוני טרור מדרום ומצפון. עקירת יישובים ומסירת שטחים אינם רק אובדן של דרך או של החזון הציוני (לאומי, אם תרצה), אינם רק אובדן של שטחי ארץ אבות, אלא (ובמונחים פרגמטיים) אובדן של נכסים אסטרטגיים, אובדן שלנו כולנו, כפשוטו. |
בברכת החלמה/התפכחות מהירה
