|
ספרו של תיאודור לסינג אכן ספר מעניין. הספר מצוי ברשותי ולעיתים אני מוצא עצמי חוזר ומעלעל בו, שכן הוא מתאר תופעות מוזרות ופתולוגיות-משהו בקרב בני העדה היהודית. לסינג מטפל בספרו גם במוסר היהודי ובמלכודת שהוא טומן בבחינת ''חיפוש האשמה בנו'' ושאר ירקות מסוג זה, כמו גם כוחה של הסטיגמה כלפי המתוייג – אשר בהמשך מתחיל להאמין בדברים הנאמרים עליו.
דומה כי לסינג, מבחינה זו, היטיב להבין את מסתרי הנפש היהודית – ואת מה שנראה כעיוות שחל בה במשך שנות גלות ארוכות לשיטתו. הוא כמובן אינו היחידי בהקשר זה, שכן גם הרצל (אם כי מזווית ראייה אחרת לגמרי ולאו דווקא מתוך פסיכולוגיזציה בנדון) מספר בכתביו (מה שאני מכנה בתור ''הבלוג של תיאודור הרצל'') תופעות דומות, שאלות פנימיות מציקות, ועוד.
פרשנותו של העצני פשטנית מדיי לטעמי, אם כי אין לפסול את דבריו על הסף בהקשר זה: יש בהחלט משהו מוזר בנטייה היהודית לחפש את האשמה בך בלבד, ובמציאת סיבות של מה שאני מכנה ''להתבדות לטובה''.
אם יעלה הרצון ויעירני מעצלנותי הרבה (ואני כל כך נהנה להתעצל בהקשר זה), אולי אתיישב ליד שולחן הכתיבה ואשרבט משהו על ספר זה, שכמו באופן מקרי לגמרי עומד בספרייתי ליד ספרו הכה מעוות-נשגב של וויינינגר ''Geschlecht und Charakter''... |
על קצה האיזמל
