|
שמיר התמודד עם המציאות ויכל לה. בודאי שאנשים המזוהים עם אש''פ נכללו בשיחות כי לכאורה כל מנהיג פלסטיני אז היה מחובר לאש''פ. אבל לא נעשה שום מהלך פורמלי של הכרה באש''פ כפרטנר לשלום. וזה נפרץ אח''כ ע''י אוסלו. כלומר, מהלך אוסלו לא היה דווקא מהלך הכרחי וטיבעי של מדריד. שוליית עוזרים לא פורמלית של פרס הפילה את ממשלת רבין בפח וגררה אחריה את כל ישראל. במתאר הגיוני של חורשי שלום אפשר היה לעצב דרך נורמלית יותר לחיפוש השלום. לכן אין אוסלו הוא המשכו ההכרחי של מדריד, אלא דווקא פיספוס המצב החדש שנוצר.
כמובן שאפשר להיתווכח על איוולת פוליטית מהי. אך מאחר שרק הצבעת באצבע מאשימה כללית על שמיר, נתניהו ושרון (וכנראה ששמרת 3 אצבעות המופנות חזרה לחזה השמאל) ולא אמרת דבר, אינני יכול להשיב לך זולת גם כן באמירה כללית שבינתיים השמאל לא הביא שום שלום על ישראל. השלום היחידי שהושג זה על ידי בגין. ירדן כבר כמעט 40 שנה בשלום מעשי עם כל ממשלות ישראל ורק נפילתנו בפח אוסלו איפשרה לחוסיין להפוך את מערכת היחסית לפורמלית ובכך לתגמל את ממשלת רבין בפרס חתימה על שלום יחסית עיק יומין. |
הרי על זה בכה וקונן הנביא
