|
את לקטוש (תלמידו של פופר וממשיך דרכו) אינה כפי שאתה מציג. כוונתו הראשונה הייתה לרכך את הביקורת החריפה שנמתחה על פופר בגלל דרישתו האולטימטיבית ל''ניסוי המכריע''. מסתבר שהמדע לא רק שאינו עומד בדרישה החמורה אלא שעצם הגדרת הניסוי כמכריע אינה עומדת במבחן המציאות. (הדוגמה המפורסמת היא החיזוי של אחד האסטרונומים, שאיני זוכר כרגע את שמו, להימצאות פלוטו, שהתבססה על עקרונות ניוטוניים. אותו מדען חזה גם הימצאות כוכב נוסף קרוב לשמש, בהתבסס על סטיית קרני השמש מהמסלול הישר [פרלקסה] ושוב התסבסס על תיאוריית ניוטון. הפעם שגה. את ההסבר לאותה פרלקסה סיפק איינשטיין בתורת היחסות הפרטית, ולא אכנס כאן לפרטים. הרי לך ניסוי מכריע שאמור להפריך את התיאוריה של ניוטון. למרות זאת, ניוטון אמנם מת אך לא נקבר).
המודל הלקטושי מניח שלכל תיאוריה יש הנחות בסיסיות, שאם תיסתר גם אחת מהן, תיפול התיאוריה כולה. בכך הוא זהה לחלוטיו לפופר. לדעתו, מההנחות הבסיסיות, אותן כינה ''הליבה'' (Core), נגזרות תיאוריות נוספות. הפרכת אחת מהן אינה מפריכה בהכרח את התיאוריה הבסיסית. לכן, באופן ציורי, הפכו תיאוריות אלו למעין לווינים לליבה, מען חגורת מגן. הוא לא דיבר בהכרח על Grand Theory אלא על כל תיאוריה בסיסית שהיא.
כאמור, הוא לא מגן על התיאוריה אלא מספק הסבר אחר להתייחסות המדע לגוף הידע, כפי שאכן מדענים מתנהגים. בכל מקרה דרישותיו אינן פחות חמורות מאלה של פופר, למעט המנעות מהגדרת ''הניסוי המכריע''.
כדוקטורנט במדעי החברה הפליאה אותיההתייחסות ללקטוש כאל חגורת הצלה לכל מי שהתיאוריה שלו אינה עומדת בתנאים הפופריאניים.
את ההסבר שלי לעמדתו תוכל למצוא בתגובה הראשונה לדברי אורי לעיל, ואין טעם לחזור עליה. |
מצטער קובי, אך הבעיה שהעסיקה
