|
מלחמה היא שלב קיצוני בסכסוך, היא לא נוחתת על צד כלשהו יש מאין. מנהיג שמרשה לדברים להגיע עד כדי כך, כשל.
על אף סיפורך (שכולל, אגב, את פשע המלחמה שקוראים לו ביזה) -- זוועות ג'נין חוזרות לא מפי ילד אחד או קבוצת ילדים אחת. אני שומעת אותם כבר מיום השואה (כמה סימבולי), בטלפון, במכתבים אישיים, בידיעות מתוך ג'נין ומתוך אנשים שנכנסו ויצאו, מפי עיתונאים לאחרונה ומפי מתנדבים בארגונים לא-ממשלתיים שונים.
הצד הישראלי אומר -- ובצדק, מבחינתו! -- שהבחור בן החמישים, חולה סוכרת, שהסכים בלב כבד לעזוב את ביתו ונשא בידיו שקית פלסטיק ובה מעט בגדים, יכול היה באותה הקלות לשאת פצצה בידיו, ומשום כך ובתוקף הנסיבות, היה בן מוות.
אבל חשיבה זו הופכת את כל הפלשתינאים לבני-מוות, בסופו של עניין. שהרי אסור להם להתרבות ולמלא את הארץ ולצורך כך גם נמנעים מהם תשתיות וחינוך ובריאות ואפשרות לבנות וצעדיהם מוצרים (ואתה יודע את כל זה, ולא ממני).
והשאלה היסודית היא: האם דרכה של ישראל מאפשרת *הימנעות* מאניהיליזציה של הפלשתינאים? כרגע איני רואה דרך כזו. והדבר פסול מיסודו. |
אכן, התנגדות לכל מלחמה היא מעשה ראוי
