|
אלכס,
התזה שלך - כלומר: מפלגת העבודה משקפת את הרצון העמוק בציבור הישראלי לעמימות - היא מעניינת, אבל פילוסופית מדי, לטעמי.
טענתי המרכזית היא שהעמימות של מפלגת העבודה אינה עמדה אידיאולוגית, אלא טקטיקת הישרדות. רק כשאתה מחזיק במפלגה אנשים עם כיפה (אברום בורג), עולים מרוסיה (סופה לנדוור), מקופחים-מזרחיים-מקצועיים (אלי בן-מנחם), חקלאים-עלק (שלום שמחון) וחובבי חילול יום הכיפורים בפרהסיה (יעל דיין) - אתה יכול תמיד לטעון כנגד מי שמאשים אותך בנטייה כלשהי, ש''יש אצלנו פלורליזם''.
זו אינה אידיאולוגיה אלא אסטרטגיה, ולטעמי - אפילו מניפולציה.
העובדה שמפלגת העבודה חתכה שמאלה בשלושים השנה האחרונות אין לה דבר עם שינוי אידיאולוגי, אלא רק עם שינוי דמוגרפי-אלקטורלי. כיוון שהלכו ואזלו קולות האספסוף המפא''יניקי שגם אם ייחרב העולם יצביעו רק ''עבודה'', הוחל בגיבוש הקול הערבי. הדבר נעשה בעזרת יאסר ערפאת (במפגשי יוסי ביילין ואבו-מאזן בקהיר, בשלהי שנות השמונים), תוך הבטחת מדינה פלשתינית לערפאת בתנאי שיסייע להגדיל את שיעור ההצבעה בבחירות של ערביי ישראל ולהגביר את התמיכה במפלגת העבודה במגזר זה.
ההתעלמות מבנייה בלתי חוקית של ערבים, ה''כבוד'' שעושים לאחמד טיבי ולעזמי בשארה באמצעי התקשורת וגם הקמת ועדת אור - הכל חלק מהתשלום שמשלמת מפלגת העבודה על פי החוזה הזה.
אולם, לא די בערבים כדי להשיג רוב אלקטורלי, ועל כן - כדי להבריח מצביעים ''עוינים'' מקרב הרוב היהודי החש במניפולציה (גם אם אינו יודע להגדיר בדיוק את מרכיביה) - הגבירה מפלגה זו את אחיזתה במוקדי השיטור והעונשין במדינה: המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט העליון. אלה, בגיבוי התקשורת, נועדו ''לחנך מחדש'' יהודים לגבי ה''טוב'' וה''רע'': הטובים הם אלה ש''מחזקים את הדמוקרטיה'' (כלומר, תומכים בהסכמי אוסלו וב''מדינת כל אזרחיה'') והרעים הם אלה המסתגרים ביהדותם ומעכבים ''מזרח תיכון חדש'' מלפרוח.
בכל מערכת בחירות מחדש ניטש ה''קרב'' על קולותיהם של היהודים המעדיפים מדינה יהודית בהחלט אך חוששים להיות כמו ה''רעים''. בכל מערכת בחירות ממציאים להם מלכודת חדשה: ב- 1992 התמקדו בעולי ברית המועצות שביניהם והבטיחו לסדר להם עבודה. ב- 1996 התמקדו במשכילים שביניהם והבטיחו לנתק אותם מרוח ה''אלימות'' הנוראה שרצחה את רבין, וב- 1999 התמקדו בחילוניות של שתי הקבוצות האלה גם יחד והילכו אימים עם ''תום עידן הכסף להתנחלויות ולישיבות''.
הפרסומאי אריה רוטנברג הודה בכנס פרסומאים כי אנשי יחסי ציבור הם שיעצו לאנשי מפלגת העבודה ללכת מדי מערכת בחירות לשוק ו''לחטוף עגבניות'', כדי לבנות לימין דימוי ''אלים'' ולהרחיק ממנו מצביעים פוטנציאליים שרוצים להיראות ''יפים'' ו''נאורים''.
גם הקמת ''מפלגת המרכז'' ב- 1999 היתה טריק פסיכולוגי נגד אנשי ליכוד שלא מסוגלים להצביע ''עבודה'', אבל מוחם נשטף ב''עלילות שרה נתניהו והג'וקים''. רובם לא הבינו שמפלגת המרכז היא סניף של מפלגת העבודה, שבה איציק מרדכי משמש בתפקיד ''הכושי שיעשה את שלו'' וייזרק לכלבים ברגע שיתבע נתח מהשלטון.
אם תרצה לקט שיטות של לוחמה פסיכולוגית מבית מדרשה של מפלגת העבודה, תקבל לפי משקל (ממי שהיה פעם בין מעבדי השיטות הללו ומיישמיהן, עד שקצה נפשו בהן). |
למנשביק: אינני בונה על שום דבר. אני פועל ככל
