|
אכן מעניין לשמוע מה אומרים ערבים נוצרים מאחורי הקלעים: הזדמנות נדירה לחשיפה מסוג זה קיבלתי לפני מספר שבועות, ודומה כי יש הרבה מן האמת בתיאורך את תגובתם-שלא-לפרסום, כתוצאה מפחד ורתיעה הנובעים מאלימות המצוייה במגזר המוסלמי. זו אולי הסיבה שמנהיגים ערבים-נוצרים אוחזים בלאומניות-יתר בבואם לדבר על הדברים המשותפים בינם לבין הערבים המוסלמים.
הצרה היא, ככל הנראה, שעמישראל בתחפושתו האקדמאית מתקשה לעכל את העובדה שסכסוך זה אינו פתיר, וכי על החרב בלבד נועד לחיות באיזור מדונים זה. זוהי אולי הסיבה לפריחתן של תנועות חילוניות בעלות ניחוח פסוידו-דתי כגון ''שלום עכשיו'', אשר מנסים להתגבר על מציאות קשה באמצעות ארטיקולאציה-מפצה, בבחינת השבעת המציאות בדברים הטובים שיכולים להתרחש מאחורי הפינה, ''אם רק נבצע כך וכך'', שפירושו אנחנו, אנחנו, ועוד פעם אנחנו, הנדרשים לדבר מסויים (כאשר הצד השני לא נדרש לשום דבר, בעצם).
זאת ועוד: אלו הן גם תוצאות המפגש בין שתי תרבויות שונות לגמרי, שפירושו תרבות ישראלית-יהודית ודמוקרטית, אשר מכבדת זכויות נשים ואשר עוסקת בביקורת עצמית רצינית ומושקעת – לבין חברה מוסלמית שהביקורת הפנימית זרה לה, ושהמבקר אותה מסתכן בנפשו. למותר לציין כי על זכויות נשים אין כלל מה לדבר בהקשר אחרון זה.
מפגש זה בין תרבות שעוסקת בביקורת עצמית (אזרחיה היהודים של מדינת ישראל) לבין חברה שמאשימה את כל גורם אחר מחוץ לבקר את עצמה (התרבות המוסלמית בכללותה) – אינו מפגש סימטרי, כיאה לדברים המתרחשים בסכסוך זה.
כידוע לך, אני בעד נסיגה משטחי כיבושי 67, וזאת מסיבות תועלתניות גרידא, ללא מוסר נביאים סכיצואידים או הזיות על נמרים האמורים לגור עם כבשים. זה לא רק שלא מעניין אותי, אלא אף דוחה אותי. התנאי היחידי לנסיגה מסוג זה היא הרתעה דרושה ושמירה על מוראל גבוה, אולם ברור שגם מצב זה לא יביא לשום שלום מיוחל, אלא לקטנה מבין רעות שונות שרובצות לפתחה של ישראל. הווה לומר: ''לא להיות שם'' הוא העיקרון המנחה את תפישתי, אשר למעשה לא השתנתה במאומה בשנים האחרונות, להוציא את אכזבתי הקשה מהנראטיב העלוב והחבוט שהשמאל הישראלי מוציא כל פעם מתוכו, כאשר הוא מיילל על בעיות מוסרניות שלשיטתן ''אנחנו אשמים''. |
עקרון המציאות VS עקרון החלום
